עולה השאלה מדוע אי רכושנות אפאריגראה או אי חמדנות נכללות ב 5 היאמות שביוגה סוטרא? אי פגיעה, אי גניבה, אמירת אמת והימנעות מהתנהלות מינית לא ראויה או פוגענית הן מתקבלות על הדעת, הן כולן עשויות לפגוע באחר.. אך מדוע רכושנות? האם רכושנות (שאינה בגדר גזל) פוגעת באחר? על פניו קשה לראות מדוע כך. חמדנות מוגדרת באופן הבא: "תאווה מוגזמת לכסף ולרכוש". אם נניח כי מטרת היאמות איננה רק חברתית אלא גם אישית (כלומר הימנעות מפגיעה עצמית) אזיי קל יהיה אולי יותר להבין את ההקשר של מושג החמדנות או הרכושנות ליאמות. לא קשה לראות כי על מנת לשהות במצב מדיטטיבי עמוק, בשקט יחסי, כדאי להתיר קשרי יום יום שאינם הכרחיים. רוב רובנו במהותנו אנו, לא מעוניינים לפגוע באחרים ובפרט גם לא בעצמנו ללא סיבה, ואם עשינו זאת בכל זאת, אזי הדבר עשוי לטרוד את מנוחתנו. לאור זאת ברור ומובן יהיה שהימנעות מלכתחילה מפגיעה תביא ליתר שקט פנימי במצב התבוננות עצמית, מצב בו עולות בדרך קבע, מחשבות אודות אירועי עבר. אם כן, הימנעות מחמדנות יכולה בהקשר זה לקבל פשר של הימנעות מפגיעה עצמית. היקשרות לאובייקטים, רכושנות, ותפיסת "השלי", מביאות כמעט בהכרח לדאגה, לצער באובדן, לציפיות ולהשתוקקות – ולכן גם לפגיעה עצמית ולאי שקט. כמות המחשבות מסיחות הדעת, שהן תוצר השתוקקויות שונות, מקורן במאות אירועים בחיי היום יום, הקשורים לאובייקטים חומריים. אומנם רכושנות עשויה לשרת אותנו ברגע נתון, אך כמות הזמן אותה אנו משקיעים באובייקטים חומרים: בניקוי, קנייה, תשלום עליהם, דאגה היקשרות, הזכרות וכיוצא באלו מייצרת מידה בלתי נתפסת של מחשבות מסיחות דעת הקשורות בהם.
הנפש האנושית חסרת מנוח. אירוע ולו חסר החשיבות והקלוש ביותר, עשוי לעורר רגש או מחשבה מיידית. מאחר ושינוי הוא בלתי נמנע ומתרחש כל העת, אזי המחשבה מוסתת ומוסחת ללא הפסק לכיוונים רבים שוב ושוב. ארועי השתנות טריוויאלים ומוכרים כגון שקיעת השמש וזריחתה לא יוצרים משבר פנימי. בהבנתנו ברור לנו כי השמש שוקעת כל ערב וככל הנראה תשוב ותזרח למחרת כדי לשוב ולשקוע שוב ושוב... משברים מתרחשים כאשר אנו מתנתקים מתובנת ההשתנות, תופסים את הדבר כקבוע, אך אז מגלים כי טעינו וחל שינוי. כל אובייקט שבבעלותנו משתנה במהלך השנה ולו רק מפאת העובדה שהוא כעת ישן יותר בשנה מאשר היה שנה טרם לכן. אם כן התודעה היומיומית איננה מקבלת שדברים שבבעלותנו הינם ברי שינוי, לכן אנו גם סבורים שהם בבעלותנו, ואנו יוצרים זיקה והיקשרות אליהם. כתוצאה מכך אנחנו בדאגה כאשר מתגלה בהם שינוי או כאשר אנחנו מודעים לכך שעלינו לתחזק או לדאוג להם (למשל לנקות את הבית ,המכונית, הכלב וכיוצא באלו).
דתות רבות מטיפות לאסקטיות ואף לעוני, על מנת להזכיר למאמיניהם, שהעולם החומרי הוא זמני בלבד, בר שינוי - ושעולם אחר, שמימי, רוחני וקבוע יותר קיים גם הוא.
מלבד ההיקשרות והדאגה – לאובייקטים קיימים ומיותרים שכבר השגנו– קיים מקור סבל נוסף הקשור לרכושנות וחמדנות, והוא ההשתוקקות המתמדת לדברים שעדין אינם ברשותנו. אנחנו מפנטזים או חולמים על דברים שנתפסים ככאלו שאינם שייכים לנו עדין ואנו חומדים אותם. האירוניה במצב זה היא שלמעשה בעלות על דברים חומריים, איננה אפשרית כלל בפועל. מכאן האשליה היא כפולה, אנו גם חולמים על בעלות שאינה אפשרית ובנוסף עצם הסחת הדעת ל"חלום" היא אשליה המונעת מאיתנו את העונג והשקט המתאפשר מהיות ברגע הזה והסיפוק ממנו עצמו.
יתכן ועולה השאלה באיזה מובן בעלות על אובייקטים חומריים אינה אפשרית. מושג הבעלות מציין למעשה, הסכם אנושי חברתי ותרבותי שמטרתו לשמור על ארגון של אובייקטים פיזיים או חומריים בחברה האנושית ועל סדר ואירגון בכלל - ותו לא. על מנת להבטיח שנגיע בזמן לעבודה כל בוקר, חברות מציעות לעובדיה בעלות נוחה על מכונית. "בעלות" זו מאפשרת לנו – ל"בעלים" לשטוף, לתחזק לנהוג במכונית וכיוצא באלו, בפועל "בעלות" על מכונית משמעותה "לדאוג" לה וה"בעלים" משלם עבור "הזכות" להיות הבעלים של הרכב בזמן ובכסף. זמן דאגה כסף ואנרגיה אין סופיים מתבזבזים על "עושר" מטריאלי תוצר הרכושנות. מעבר לכך ולהיות "מסמך" המאשר בעלות זו אין לה כל משמעות נוספת.
אם כן , אם נחזור עתה לשאלת הרכושנות, הרי נוכל לסכם ולומר, שיתכן ופטנג'לי בחר לכלול את המושג רכושנות במסגרת היאמות משום שהבין עד כמה "איסוף" רכוש יוצר הפרעות ביום יום, עד כמה הפגיעה העצמית והמחיר הנגבה כתוצאה מכך גבוה ועד כמה הדבר יוצר אי שקט נפשי, המונע את היכולת להשיג שלווה ושליטה עצמית.
כמובן שאין כל פגם בחיים ברווחה. יש להבחין בין המסוגלות לקבל בידיים פתוחות את מה שמעניק לנו העולם, לדעת לקבל וליהנות מכך עד תום לעומת ההיות במצב הרכושנות או החמדנות שהינו מצב פסיכולוגי בו אנו עסוקים בעצם הרדיפה עצמה, בהיקשרות לאובייקטים שברשותנו כעת ובמרדף העצמי שמטרתו להשיג עוד ועוד בעתיד
Comments