העצמי בן 5 הרבדים על פי הטאנטרה שיווא.
5 הקושות כפי שהן מופיעות במסורת היוגה אינן זהות ואף שונות מ 5 הרבדים המהווים את מבנה העצמי בטאנטרה. 5 הקושות כפי שמוכרות ביוגה מופיעות באופנישד קדומה בשם טאייטריה אופנישד בסדר הבא מה"חיצונית" ל"פנימית" ביותר:
אנאמאייה קושה – מדובר למעשה בגוף הפיזי. אין ספק כי מרביתנו מזדהים ואפילו מזהים את עצמנו כל ועיקר עם רובד זה. הוא מאופיין בדחיסות המרבית לכן הוא הנגיש ביותר להוציא את העובדה שהוא מוכר לנו ממשית כי אנו רואים חווים ומתקשרים עימו כל הזמן.
פראנאמאייה קושה – רובד עמוק יותק רובד הפראנה או האנרגיה הזורמת בגוף.
מאנומאייה קושה – הרובד הבא הוא זה בו מנוהלות המחשבות והרגשות. כדאי לשים לב לכך שככל שהרובד מעמיק יותר כך מיוחסת לו עדינות יתר ובכך הוא יכול לחדור להתערבב ולהשפיע על רבדים חיצוניים יותר. המחשבות והרגשות לכן -ע"פ תפישה זו- עדינים יותר ולכן מפעפעים אל הרובד האנרגטי – וכמובן אל הגופני. (עם זאת ניתן להשפיע גם בכיוון המנוגד, למשל עבודה גופנית תשפיע על קושות עמוקות יותר).
ויג'נאנאמאייה קושה – לרובד זה מיוחס כח החשיבה האינטואיטיבי העמוק, זה שאינו בהכרח נשמע לחוקים הברורים, לראציונאלי, לעובדתי. במסורת הסאמקאייה הוא הבודהי - התבוני לא השכלי. הוא משפיע על 3 הרבדים האחרים לפרקים.
אנאנדהמאייה קושה – זהו הרובד העמוק ביותר בתפישה זו והוא למעשה "ביטול" של האחרים. בו נמצא שקט פנימי עונג ייחודי המאופיין כשלווה ונינוחות אינסופיים ללא רגשות מחשבות או תנודות כלשהן.
שיווה טאנטרה כאמור מתייחסת גם היא ל 5 קושות שאינן זהות לקודמות, אולם שני עקרונות יסוד קיימים בשתי התבניות:
1. כל רובד הוא עדין יותר מהקודם לו.
2. כל הרבדים – על אף החלוקה הסכמטית -עדין קשורים זה לזה במובן זה שככל שהרובד עדין יותר כך הוא יכול לחדור או אל רובד "גס" יותר. לדוגמה הרובד הפראני על הגופני, הרובד התבוני על המחשבתי הפראני והגופני וכדומה.
אם כן כפי שציינו בתחילה מבנה העצמי או רבדי העצמי בטאנטרה השיוויסטית דומים במידת מה אך גם שונים מאלו מעלה.
גם בטאנטרה ישנן 5 שכבות, עם זאת קיימת גם שכבה שישית היא השכבה החיצונית ביותר והיא מייצגת את הסביבה החיצונית עמה האדם מתמודד ואליה הוא קשור. רובד זה קרוי ואסטו ((vastu וכפי שנראה הוא בהחלט לוקח חלק באופנים בהם היחיד מזהה את עצמו ולכן הוא בעל השפעה וחשיבות.
כמו בקושות גם כאן קיימת אותה חדירה או מעבר הדדי מהעדין לגס יתר מהשכבות העמוקות לחיצוניות יותר, ומעשה ישנה אינטראקטיביות ממשית בין השכבות השונות.
כפי שראינו מקור הסבל בגישת הטאנטרה הנון-דואלית (שיוויסטית) הוא בורות בנוגע לטבעו המלא של האדם. במילים אחרות ובהקשר למבנה העצמי, ככל שאדם יזדהה עם רובד מסוים או יזדהה בכלל (עם חלקיות), יגרם לו סבל. העצמי איננו אף אחת מההתגלמויות השונות, אלו כולן סיפורים והתגלמויות חלקיות.
אם אני מזדהה עם רובד הVASTU הרי אפגוש את עצמי ואת הסביבה מתוך הסממנים החיצוניים לי. לדוגמה אדם עשיר ובעל עסק מצליח יראה עצמו קודם לכל אולי כ "הבעלים של...." זה יהיה מתווה חייו, ראש ממשלה שאינו מסוגל להכיל כי הוא קיים מלבד היותו "ראש ממשלה של" לא יוכל להיפרד מתפקידו מבלי שיתפרק לגמרי שהרי זו זהותו. כמובן שכל מי שכך חווה את חייו, נדון לסבל בסופו של יום, שכן אין כל הבטחה להמשכיות, לעיגון, או לכל בסיס ממשי אחר לזהות שכגון זו.
הקושות על פי גישת הטאנטרה
הרובד החמישי הגוף (Deha)
השכבה החמישית (החיצונית ביותר) היא הגוף הפיסי, קרויה דההא ((Deha. ההזדהות עם הגוף או יחוס לגוף מרכזיות או אפילו בלעדיות, היא מקור סבל בעיקר משום שאנו תלויים באחרים שיעריכו ויתקפו (יעניקו תוקף) את איכות הגוף שלנו ואת טיבו כמוצלח ("שרירי, יפה רזה וכדומה....). אם אנחנו לא סבורים שהוא כזה אנו עשויים להימצא בחוסר ואף בתסכול או בנחיתות פעמים רבות אם הוא מבחינתנו יסוד "אישיותנו". סיבה נוספת כמובן להיותו מקור סבל היא השתנותו וההכרה בעלמותו הסופית בשלב כלשהו. התרבות המערבית "מעלימה" את המוות ואת הזקנה כדי לא להתמודד עם הסבל והידיעה הכרוכה בהזדהות עם הגופניות ולשמר "אשליה של חיי נצח" (למשל באמצעות קוסמטיקה ניתוחי הצערה תוספי מזון בפרדת המת והזעקנה הקיצונית וכיוצא באלו).
עד כאן למעשה ישנה לכאורה זהות בין שתי הגישות (היוגית הקלאסית והטאנטרית הנון-דואלית) אולם בעוד הגישה האופנישדית רואה ברובד הבא את הרובד הפראני האנרטגטי הרי מסורת הטאנטרה השיוויסטית הופכת את הסדר (כפי שנראה להלן).
הרובד הרביעי (מבחוץ) הוא הצ'יטה Chitta.
זהו מכלול המחשבות והרגשות. דוגמה להזדהות עם רובד הצ'יטה קשור להגדרת עצמינו כעלי מסוגלויות או אי- מסוגלויות קוגניטיביות או רגשיות (אני חכם, אני טיפש, אני מוכשרת ב..., אני עצבני, רגוע וכיוצא באלו). בתרבות ובשפת הסנסקריט אין הבחנה ייחודית בין מחשבות לרגשות, מדובר יותר בפער או שוני כמותי ולא מהותי, אלו ואלו הן "תנודות תודעה". (המחשבות מלוות ביותר מרכיבים לשוניים או לוגיים והרגשות ביותר שינויים אפקטיביים תחושתיים). מאחר והמרכיב המשותף הוא שינוי תודעתי הן נכללות תחת אותה מטרייה.
ברור למדי כי כל הזדהות עם מחשבות ורגשות היא חלקית ביותר וטומנת סבל רב. בראיה מתמשכת, מחשבות משתנות, עמדות משתנות, מה שנראה ודאי ונכון מסתבר כעורבא פרחה. פגיעות ניכרת מגיע מהזדהות עם רגשות שכן אלו משתנים כל העת משמחה לעצב וכו'. כל מימד שאינו יציב ואנו מזדהים איתו, כלומר רואים בו את עצמנו ממש, בהכרח הינו שגוי ובהכרח יגרור צער, סבל וחוסר נחת בסיסי קיומי. יותר מכך, ההתעקשות להחזיק בעמדות או בתפישות מסוימות בכל מצב, יוצרת קיבעונות והרגלים לפיהם אנחנו מתנהלים או נאלצים להתנהל ולפעול בעולם (כי אני כזה וכזה אז אני עושה כך וכך ...) מובן שזהו קיר מולו אנו מתנגשים וזה אינו מוזז גם כשדברים משתנים.
ברובד זה "מתחילות צרות אמיתיות" משום שלא ניתן להניח להזדהות זו, כל כמה שאיננו מודעים לאפשרויות אחרות ברבדים העמוקים יותר ומרביתנו אומנם לא מודעים להם. מעבר לכך הוא כה מרכזי בהווייתנו ואנחנו כל כך משוכנעים בנכונותו ובקיומו כ "אני" שאי הזדהות עימו משמעה איבוד העצמי ויתור על דפוסים או אפילו אובדן אפשרות לעיגון משמעותי כלשהו בחיים.
חשוב להבחין בין שני רבדים של התייחסות לכל שכבה. רובד הקבלה ההערכה ורובד ההזדהות. כל מימד הוא חשוב וקריטי, לדוגמה לא יהיה נכון להתעלם מהממד הגופני, כלומר אין הכוונה כאן לנזיריות (בטאנטרה על אחת כמה וכמה שלא). יש בכך סיכון לאובדן גורמי הנאה ומטיבציה וכל אלו רצויים וחשובים, הכוונה היא להבנה המהותית כי הגוף (אף כי הוא חלק מ) איננו העצמי איננו מי שאנחנו. בטאנטרה כפי שהראנו העצמי הוא האחדות ולכן כל ראייה חלקית או הבחנה חלקית וייחוס לה שלמות הכל, היא טעות מרה.
ההתייחסות למחשבות ורגשות היא צורך ואין לוותר עליו, הבעייתיות היא בזהות בין "אני שלם" לרובד מסוים, למחשבות שלי שהן אני, הרגשות שלי שהן אני וכו. למשל כאשר אנחנו נפגעים מדבר שנאמר "עלינו" (הוא אמר שאני טיפש\ה) אומנם נפרש זאת כ "הוא אמר את זה עלי!" ולא על המחשבות שלי..... אנחנו בונים סיפור ממחשבות ומשוכנעים שהוא מייצג את המציאות ומאמינים ומתנהלים מתוכו. כמובן שהתפישה שלנו היא חלקית ומעוותת לרוב, לכן הסיפורים שלנו הם כאלה, וכאשר אנחנו מתייחסים אליהם "כמציאות" ולא מטילים ספק כלשהו או לכל הפחות ביקורתיות אל מה שהם, אזי משמעות העניין היא סבל.
חלק גדול מתמונות המציאות שלנו מקורן בפחדים ותקוות ולא משיפוט מציאות נקי (עם גם כמובן חלקי) ומהימנעויות ומתבניות מקובעות מראש שאיננו מודעים להן כלל. לכן אם אנחנו מצליחים שלא להזדהות עימן ומכירים בחלקיותן, לכל הפחות ניתן להתייחס לעצמנו ולמציאות במעט פחות רצינות ובכך ליצור חייץ מסוים מתגובות שליליות מיידיות ולא נשלטות.
הרובד השלישי הוא הרובד הפראני (prana)
זהו הרובד בו מתרחשת הזרימה של "האנרגיה הויטלית" "כח החיים" על פי המסורות שתיהן. תנועה זו המקושרת לנשימה היא חיונית להמשכיות החיים אלו לא יתכנו בלעדייה. הפראנה היא המתווך בין הגוף הפיזי והמיינד. בחלוקה הקלאסית הרובד הפראני נמצא "מעל" הרובד המחשבתי כך שלכאורה הוא המקשר בין לבין, בחלוקה הטאנטרית הוא עמוק יותר והסיבה לכך היא שעל אף היותו "מקשר" הוא עדין יותר מהרובד המחשבתי - רגשי. מאחר וכל רובד עמוק מחלחל אל זה שמעליו הרי כאן הרובד הפראני – מפאת עדינותו – מפעפע הן לצ'יטה והן לדהאה.
ההזדהות עם הרובד הפראני באה לידי ביטוי באמירות כגון "אני חש אנרגטי" "אני חשה מוחלשת וכבדה" "אני מרגישה חיות" וכיוצא באלו שאינם רגשות ואינם מחשבות וגם אינם מצבים גופניים ממש, אך כאלו המשפיעים על שניהם ברמת מצב הרוח פעילות גופנית וכיוצא באלו. לעתים אנו חשים באחד המצבים הללו מבלי יכולת לקשור אותם לרובד גבוה יותר זהו מצב של הזדהות עם הרובד הפראני. ניתן לתפעל את הרובד הפאראני באמצעות עבודה על הרבדים שמעליו, מזון, מנוחה, שיחה, תרגול יוגה. באמצעותם ניתן להשפיע על "איזון" ברובד הפראני.
הרובד השני קרוי שונייה (Shuya) או באנגלית VOID.
כאן מאופיין רובד זה כחלל טהור, זהו החסר, הבטל, או "השלם חובק הכל שבכל וחסר האיפיון". רובד זה המקיף כל הינו חסר צורה וחסר אנרגיה, כפי שראינו קודם ניתן לאפיינו כהתגלמותו של שיווה ללא שאקטי או אולי ללא מיצוי הפוטנציאל שלה כלל.
זהו הרובד אותו ניתן לעתים לפגוש במדיטצייה עמוקה (דהאיינה או סמהדי), או בשינה עמוקה נטולת חלומות. מעטים אומנם מזדהים או אף מכירים בקיומו של רובד זה, אולם כאשר מגיע אדם לחוות זאת רבים יחושו הזדהות מלאה עמו (I am the Void). פעמים רבות התחושה תהיה זהה אך מנוסחת אחרת, כלומר דרך שלילת הזהות עם כל מה שאינו זה: "איינני הגוף, המחשבות, האנרגיה וכו - הנני מעבר לכל אלו"
(הרובד המקביל במסורת היוגית הוא ויג'ננה מאין אינטואיצייה גבוהה, תבונה שמעבר, מעניין הקשר עם קיים וכיצד בין החלל הכל חובק חסר התכונות לבין מצב הויג'ננה).
לעתים קרובות – עם זאת – יש קושי לחבר בין רובד זה להתנהלות בעולם וישנה אפילו פגיעה בה. מאחר והטאנטרה השיוויסטית היא מתודה של כאן ועכשיו עשוי להיווצר מצב עניינים מורכב מהזדהות עם רובד זה בלבד ולכן גם הוא במובן זה חלקי עם גם עמוק לאין שיעור. הוא במילים אחרות, ההיתכנות השלמה אך ללא החיבור להתרחשות.
Cit הרובד הראשון
ולבסוף, הרובד העמוק ביותר זה שחודר לכל הרבדים האחרים ומאפשר את עצם המודעות להם מחזיר אותנו חזרה למהות העניין בטאנטרה הא-דואלית ההשיוויסטית. כל סובייקט ואובייקט איננו אלא גילום בו זמני של התודעה השלמה והמלאה. אין נפרדות ואין שניות בגישה זו. זהו הרובד הקרוי סיט או סאמויט ((Cit\ Samvit הוא המרכז העמוק ביותר ומהווה מודעות חסרת שניות וחסרת מיקום. הוא רובד סטרוקטורלי ואינו "מצוי" במקום אך מצוי תמיד, בלתי משתנה וככזה חודר ומאפשר את כל השאר. הוא אינו שונה במאומה מהמודעות האחת השלמה – הוא המקור לכל ראיה חלקית או התגשמות משנית בכל רובד אחר.
הסיט קיים בכל אחד מהרבדים האחרים. באופיו ומהותו הוא בו זמנית אימננטי וגם טרנסצנדנטי כלומר קיים מצד אחד ככוליות המקפת ביותר אך מצד שני גם בעומק עומקו של הסובייקט. ההזדהות איתו מאפשרת לחוש כל סוג של קדושה ((Divine, בכל דבר ומקום ולא רק בסיטואציות שהינן מרוחקות או נעלות מההתנסות הרגילה.
זהו האיחוד השלם והמושלם ביותר בין שיווה לשאקטי, כלומר נוכחות ותודעה טהורה, על כל צורות האנרגיה המוכלות בו.
ההזדהות איתו מלווה בתחושה (לא במחשבה) "אני היא הנוכחות החופשית והמשוחררת של מודעות עצמית" מצב זה שבו היחיד מכיר את טבעו האמיתי באמצעות היותו חלק ממנו ממש, מכונה פורנואם (purnoh'am) "אני הוא הכוליות כולה" או "אני שלם ומושלם" או "אני הוא האני שתופס את מהות כל הדברים ואותם עצמם". כל ה "רבדים" האחרים הם התגלמויות חסרות של רובד זה.
לכך ישנה משמעות עמוקה, שכן מציאת זהות ברבדים כגון "דהאה"(גוף) כעת, כשהסובייקט מבין ומיודע לרובד ה CIT איננו מהווה בעיה יותר. הסיבה לכך היא שאומנם בפועל דהאה (הגוף הפיזי) הוא "הסובייקט" אך זה יודע שהוא רק רובד ראשוני מהיותו מי שהוא כלומר "אני גם הגוף הזה הפועם בי אך אני הכוליות המודעת כולה"
Comments