5 הסוטרות 12-17 בפרק הרביעי של היוגה סוטרה מתמודדות עם שאלה שעמה מתמודדת גם הפילוסופיה המערבית מזה אלפי שנים. השאלה מה קיים?
והיכן ואיך מתרחשת התפיסה של הקיים על ידי הסובייקט - על ידי האדם.
סביר להניח שאוסף הסוטרות הללו הן נסיון התמודדות עם זרמים אידאליסטים (בודהיסטים ברובם) יחודיים שעלו לגדולה בתקופה בה ערך פטנג'לי (או אחרים) את הסוטרות ובמובן מסויים גם עם התפיסה האדוונטית שרואה למטנגליפ
הצורך להתמודד עם ראיית העולם האידאליסטית קשורה כמובן גם למבנה האפיסטמולוגי (השאלה איך אנחנו תופסים ומכירים את העולם) של תפיסת הסאמקיה (פרוט והרחבה בבלוג שלי על סאמקייה - כאן).
קשה מאוד לראות חיבור בין תפיסה דואליסטית (כזו המניחה קיום שתי ישויות, במקרה במקרה שלנו כאן - פרקריטי ופורושה) לבין אידאליזם הדוגל – לכאורה – בכך שאין עולם ממשי שם בחוץ והכל הינו אוסף תפיסות של התודעה, שגם היא במובן מסויים אינה ישות קבועה.
נראה שהוויכוח כאן הוא בין אידאליזם נאיבי מאוד ובסיסי לבין דואליזם מורכב המניח מציאות מובנית נפרדת שגם הוא בדרכו מאוד נאיבי.
בעולם המערבי שלאחר כתבי הפילוסוף קאנט המחלוקת בסוטרות נראית מאוד "פשטנית לכאורה" ומובן שכך - שכן אינה מערבית ולכן זרה לנו ובנוסף בת אלפי שנים ולא הכירה מן הסתם הייבטים מורכבים יותר.
יחד עם זאת היא מרתקת ועד היום -כך נראה - אין פתרון שלם וברור וחד משמעי לסוגיה מה קיים מעבר לתפישה. (המרחב אותו כינה הפילוסוף קאנט "נאומנה").
וויאסה כפרשן האוטוריטטיבי לפטנג'לי מביע עמדה מאוד נחרצת כנגד אותה תפיסה אידאליסטית, שככל הנראה רווחה בתקופתו וכותבי הסוטרה חשו, כי הם חייבים לעגן את תפיסתם, כדי להצדיק את ראיית העולם היוגית ולבססה.
סוטרא 12.4 מתייחסת לשאלת הזמן. עבר ,הווה ועתיד, הקשר ביניהם ושאלת קיומם בכל רגע נתון.
*חשוב להדגיש לטעמי שוב ושוב עד כמה הקריאה ביוגה סוטרא חייבת להיות זהירה לאור האפוריזם שלה, לאור כמות הפרשנים, לאור אי הבהירות לגבי מי כתב ומתי ובעיקר לאור פער התרבויות והחשיבה בין הודו של המאות 2-10 לספירה לבין האופן בו אנו מסוגלים לתפוס את המציאות. הפער הוא עצום וכמעט בלתי ניתן לגישור ולכן כל טענה על הסוטרות לתפיסתי – היא פרשנית – במובנה החזק ביותר.
סוטרא 12.4
"העבר (atita)
והעתיד (זה שעדין לא התרחש) (anagatam)
קיימים (במציאות) (asti)
הם שונים (זה מזה ומההווה) בתכונותיהם כתוצאה מאפיקיהם(bhedat)
הופעתם כיוונם ותכונותיהם (dharmanam)
כדי לנסות להבין מה רוצה פטנג'לי להשיג כאן, יש לחזור שוב לעיקרון מטאפיסי יסודי בתוך תפיסת הסמקאיה, Satkaryavada.
בסיס הרעיון בצורה מעט פשטנית הוא לערך זה: אין דבר שנוצר ולא היה כבר קיים באופן חבוי בסיבתו ומאידך אין דבר שיעלם ככזה. במילים אחרות : התוצאות מצויות בגורמיהן או בסיבתן מלכתחילה.
*אפשר אולי למצוא רעיון דומה להבהרת עיקרון הסאטקאריאוודה בחוקי שימור האנרגיה בפיזיקה קרי: אנרגיה אינה הולכת לאיבוד! היא עשויה לשנות פנים וצורות אך איננה אף פעם נעלמת ככזו (בתוך מערכת סגורה).
פטנג'לי מכליל את העיקרון הזה על הזמן או על צורות הזמן - עבר ועתיד. העבר והעתיד (ברגע ההווה) יתכן ואינם גלויים, עם זאת הם חבויים ממש בו עצמו, ומשום כך קיומם הוא ממשי במובן זה. הם שונים בכיוונם ובמועדם, ולא קיימים כנפרדים מהווה נתון אך - שוב – לתפיסת פטנג'לי הם קיימים ממש במונחי נסתרותם בהווה.
זו סוטרא מקדימה ונשאלת השאלה לשם מה פטנג'לי זקוק לה? מה ההשלכות של תפיסה ריאליסטית כזו של צורות הזמן על המשך הטענות ועל יסודות היוגה בכלל?
במובן מסוים נראה שהנחה כזו גוררת כמעט בהכרח תפיסה דטרמיניסטית (הכול קבוע וידוע מראש). כלומר אם העתיד כבר קיים בהווה הרי אין למעשה חופש בחירה ממשי שכן במובן זה העתיד כבר נקבע ברגע ההווה גם אם בהיחבא ובנתיב אחר (נתיב העתיד).
קיימת אולי אשליית הידיעה (פטנג'לי מתייחס ליכולת היוגי במצב סאמייאמה להכיר את העתיד מתוך ההווה (בסוטרא 3.52) אולם גם אם היוגי יכול לכך, האדם או המתרגל הרגיל וודאי לא ניחן ביכולת זו).
יחד עם זאת -בין אם נניח הנחה דטרמיניסטית או לא- חשיבות הפסקה לטעמי היא עיגון מציאות זמן (על כל המשתמע ממנה והכל משתמע ממנה) כממשית, ריאלית ונפרדת מהסובייקט) יש כאן אולי אפילו הקרבה מסוימת של חופש רצון לטובת הדואליזם הנוקשה והחד משמעי שבבסיס הסאנקיה והיוגה.
כאשר הזמן מעוגן כך, יחד איתו גם כל המאורעות הדורשים אובייקט הופכים לכאלה וכך האידאליזם, לכאורה מופרך.
פטנג'לי מנסה כך נראה לי, לטעון לקיבוע והפרדת המציאות כולה מהסובייקט ומהתפישה - באמצעות הוכחת קיום כל ממדי הזמן כממשיים – וכמציאות נפרדת מהתודעה החווה.
ויאסה טוען בהקשר לסוטרה: "...אם כל אלו (צורות הזמן השונות) לא היא במציאות הרי לא היתה יכולה להיות תפישה ללא אובייקט..." (ומאחר וישנה הרי הללו חייבים להיות ב"מציאות").
סוטרא 13.4
אלו (צורות הזמן – עבר עתיד הווה) (בין עם) גלויים או סמויים
הם ביסודם (עשויים ביסודם) מהגונות (שלושת מצבי הקיום).
בסוטרא 13.4 קושר פטנג'לי בין ממדי הזמן לבין צורות הקיום הבסיסית ביותר בסאמקייה (וביוגה) 3 הגונות. פטנג'לי חוזר ומדגיש ומבסס כאן את ההנחה כי הכל, ובכל עת, הוא תוצאה של התגלמויותיהן השונות של שלוש הגונות*. (רפרנס לגונות בסאמקאיה)
נחזור מעט על מה עומד מאחורי תפיסת הגונות. פרקריטי הוא היסוד הראשוני ביותר של ההוויה, ככזה הוא בלתי מוגדר אין בו דבר מובחן. המייחד אותו – היא היותן של הגונות שלושתן במצב מאוזן לגמרי זו ביחס לזו, למעשה במובן זה, הן "רדומות לגמרי" לכאורה, אין בנמצא דבר, אולם כפי שראינו קודם לכן בעיקרון ה- Satkaryavada בפרקריטי (העיקרון הראשון) חבוי כבר הכל. כל הנמצאים, כל המצבים וכל השתלשלות הזמן. (התפיסה המטאפיזית השלטת בסאמקיה היא של מחזוריות אינסופית של התהוות קיום בהווה ולבסוף חזרה לפרקריטי – ועם זאת הכל חבוי ונמצא כל העת והגונות הן יסוד לכל קיום וצורה).
כאשר הגונות (טאמאס, ראג'אס, סאטווה), מתארגנות בדרכים שונות, מופיעות תכונות, מופיעים מופעי העולם (מצבים, אובייקטים, כלי החישה, יסודות מובחנים יותר ופחות) – או בקיצור 24 הטאתוות והקומבינציות השונות והאינסופיות שלהן.
כאשר זה קורה אנחנו מבינים זאת כקיום עכשווי, כנמצא, כהווה.
ראינו בסוטרא 4.12 כי העבר והעתיד קיימים אינהרנטית בהווה. כאן מנסה פטנג'לי לקשור זאת לתאוריית הגונות. בכך הוא בונה עבורנו עוד נדבך בהבנת המטאפיסיקה שבבסיס היוגה.
כאשר אובייקט או מצב עניינים נעלם (מצב המתרחש כל רגע ורגע כחלק מ"מעבר" הזמן או השתנותו) בפועל אין כל העלמות אמיתית, (שהרי ראינו כי אין העלמות ממשית בתפיסת הסאמקייה - הכל היה ויוותר כסמוי במקורותיו). מרכיביו, הגונות השונות חוזרות למקורן, כאשר זה קורה אנחנו מתייחסים לארוע כ"היה קיים בעבר", "העתיד" הוא זה הקיים כפוטנציאל (צרוף הגונות המסוים), שבהיותו כבר מגולם, הוא "ממתין" לנסיבות ולצירוף העניינים שיגרום לגונות השונות ליצור אותו, ואז יהיה ההווה.
במובן הזה מדבר פטנג'לי על הגלוי והנסתר: ההווה הינו הגלוי, העבר והעתיד הם הנסתר (אך הלא פחות קיים על נתיבי הדארמה שלהם).
וויאסה מפרש כאן את עיקרון ה"מאיה" האשלייה: אנחנו לא עדים לגונות אין לנו כל יכולת לראות אותן, לתפוס אותן (אלא כקונספט), לא ניתן לראות את "המטריקס". הוא מסביר כי מה שנגלה לנו הוא עולם ה"אשלייה ה"מאיה" בלבד – את הרכבי הגונות אנחנו לא רואים, לכן אנחנו באי ידיעתנו נופלים למלכודות השונות והמשונות ולחוסר הראייה (אוידייאה).
*(מעניינת כאן המקבילה לתפיסה הטראנסדנטאלית של קאנט שוב).
אם כן פטנג'לי – כך נראה – מנסה לומר לנו כי פרקריטי הוא מציאות ממשית ביותר אולם המטאפיסיקה העומדת ביסודו עלולה לבלבל אותנו בכך ולגרום לאשליה להופיע. הכל קיים וממשיך להתקיים בגלוי או בחבוי, התודעה הטהורה והמתבוננת כפורושה קיימת כנפרדת מפראקריטי, (אך כתלויה בו, בו בעת) ישנו עולם חיצוני מנסה פטנגאלי לטעון, אולם אנחנו מתבלבלים בו כי איננו מבינים אותו לעומקו. האשלייה איננה בקיום אלא אולי בניסיון לראות את הכל כקבוע כאשר אינו כזה – בכך לכל הפחות יש קו דמיון מאוד ברור למטאפיסיקה ולאסקטולוגיה הבודהיסטית הרווחת.
Comments