לכל אחד מאיתנו ישנה השקפה על העולם ועל חיינו העצמיים. אוסף של סיפורים או נרטיבים שמבוססים על הידע שלנו על העולם, על העבר האישי, על תחזיות עתידיות על רצונות וכיוצא באלו, שאת כולם אנחנו מאחדים לכלל סיפר שלם קוהרנטי יותר או פחות על מי אנחנו ומה הם חיינו.
זוהי המסגרת שבונה את העולם שלנו. כמובן שישנה הנחה סמויה אצל רובנו שישנו עולם חיצוני, שרובו ככולו מתנהל בדרכו ואנחנו לא בעלי שליטה בו, אולם עדין נדמה לנו שמה שאנחנו יודעים הוא העולם החיצוני. כמובן שזו שגיאה בסיסית, כל מה שאנחנו יודעים הוא אוסף סיפורים שאת תחילתם או מקומם מזמן שכחנו או אולי אפילו אספנו מבלי לדעת מתי ואיך ומתוכם אנחנו בונים תמונת עולם.
כיצד אם כן אנחנו בכל זאת מצליחים להתנהל? רובינו משקיעים את מרבית אנרגיית החיים שלנו, על מנת לחזור ולתקן שוב ושוב את הסיפור, בתחילה את המסגרת הפנימית שלו, אך כשאין ברירה אנחנו נאלצים לגשת למסגרות חיצוניות ומקיפות יותר ויותר ולשנות גם אותן, כל זאת על מנת לשמור על סיפור שיאפשר לנו להתנהל בחיינו.
כל הכללה שהיא -ומרבית ההנחות שלנו הן הכללות חלקן מבוססות יותר וחלקן ממש לא – כל שיפוט מוסרי או אחר, ולמעשה כל יצוג בשפה הם במובן מה עיוות או צימצום רדיקלי של "מציאות" או של תדר חיצוני או קליטות חושים. מאידך ישנו ככל הנראה גם קשר סיבתי או מטאפורי לתשדורת המגיע אלינו מן החוץ דרך המסננות האישיות שלנו.
אם אני אומר שנפלא לגור במדריד כמובן שזו אינה אמירה על העולם או על מדריד, אלא אמירה על החוויה שלי בלבד. גם אם סקרים מראים שלמדריד אומנם כמות נכבדה של סממנים הנחשבים בעייני רבים ככאלה ההופכים עיר לעיר טובה לגור בה, כגון אחוזי פשיעה נמוכים, נוחות, שרות מוניציפלי מעולה, עניין וכיוצא באלו, עדין ההנחה שהיא "נפלאה למגורים" היא רק ואך ורק נרטיב אישי שלי. לרוב אמירות כאלו אינן מבוססות על השוואות אלא על חוויה אישית והכללה כללית – כלומר סיפור בלבד. לכן אפילו עצם השאלה האם לונדון היא "עיר טובה" או לא היא חסרת פשר, זוהי שאלת נרטיב ובחינה האם הוא משרת אותי או את תושביה של מדריד היטב או לא.
אם כן שאלת התועלת או הנכונות היא בנרטיב עצמו. שוב חשוב לציין כי סביר שסיפורים מסוימים מספרים " טוב או מדויק יותר" מצבי עניינים כללים, בהנחה ואנחנו מקבלים קיום חיצוני. יתכן שכך בגלל שיקוף חיצוני כלשהו או אולי רק בגלל התאמה מוצלחת יותר לסיפורי מסגרת רחבים יותר של קבוצות ,עמים, או אוכלוסיית העולם כולה.
לכן השאלה שצריכה להישאל היא אולי על הנרטיב עצמו: למשל, מדוע אנחנו בוחרים לספר סיפור זה ולא אחר? האם הסיפור משרת אותנו הייטב או ישנה דרך טובה יותר לגלול אותו? בכל מקרה, סביר שבכל סיפור יש שקרים כאלו ואחרים או לכל הפחות עיוותים, שאם לא כן כנראה שהללו לא ישרתו אותנו כראוי וערכם יהיה מוטל – לכן - בספק.
כאשר סיפור מפסיק לשרת אותנו אנחנו בשלב זה או אחר יוצאים למסע למציאת סיפור חדש.. יש כאלו שעושים זאת אחת לחיים (או כלל לא) ויש כאלו שעסוקים בשאלת טיב והתאמת סיפור חייהם כל העת – המחפשים שביננו....
דתות, אג'נדות פוליטיות, תרבויות הן דוגמאות לאוספים מורכבים של נרטיבים שבונים תמונה כללית על "המציאות", שמטרתן להשיג דבר מה. כאשר אנחנו מחפשים או מגלים השתייכות חדשה כזו, למעשה אנחנו בוחנים עד כמה הנרטיבים שלהם יכולים להחליף או לכל הפחות למלא חסרים מהותיים בסיפור חיינו טוב יותר.
הטאנטרה היא דוגמא לכך: על פי שיווהטאנטרה, אימוץ של מסגרת מעודדת יותר של פרשנות לחיים היא תנאי מהותי ליכולת לבצע שינויי מהותי כלומר לצאת מכלל הנרטיבים הקודמים (הפחות רצויים עבורנו ומבחינתנו). זרמים מסויימים בטאנטרה מדגישם במובהק כי לשפה אין יכולת ייצוג מציאת ולכן השפה היא קירוב מרוחק בלבד, שפה היא יעילה רק ככל שהיא מסוגלת להוציא אותנו החוצה ממנה עצמה לחוויה מציאותית ולא לשונית. כמובן בהנחה כי הכל הוא בשפה, ישנה פה טענה כמעט פרדקוסלית.
למסורת הטאנטרה תת זרמים רבים כגון הטאנטרה הבודהיסטית או הטיבטית הטאנטרה הדואליסטית ועוד, אולם זו המקושרת ביותר ל"האטה יוגה" היא זו הקרויה שייווא טאנטרה או טאנטרה א- דואליסאית (שאינה שנוייה).
ניתן אולי לאפיין את המסורת הזו ככוללת בה את העקרונות והמאפיינים הבאים:
*(כמובן שהאפיון הטכני הנהיר ביותר הוא כל מה שהתהווה היסטורית ממקורות הזרם ומכונה כך ואשר התפתח בצפון הודו בין המאות ה 9 -12 לספירה)
1. שיווה טאנטרה שמה דגש על התנסות ישירה של מציאות מקודשת (DIVINE) והינה בעלת שני מיימדים. מיימד טראנסצאדנטי (שמעבר ליכולת ההכרה והתפיסה) ומימד אימננטי (זה שנמצא בגבולות ההכרה ו \או התפיסה החושית). המימד הטראנסצדאנטי קרוי שיווה המיימד האימננטי קרוי שאקטי. בכלליות רבה:
שיווא הוא התודעה הטהורה המימד בו הכל מתאפשר כתפיסה הטווח החלל האינסופי סביב, התנאי ההכרחי ל"היות קיים כהוויה".
שאקטי הוא כל השאר האנרגיה המכוננת את היקום הנגלה והנסתר אך המגולם כדבר ולא כמרחב, כנמצא במרחב הבלתי מוגבל.
2. בדכ זו מסורת הנלמדת ממורה ולרוב אנשיה הם חלק מקהילה. הכוונה היא שזו גישה המיועדת "לבעלי בית". היא איננה דורשת תהליכי שינוי רדיקליים באופן ההתנהלות היומיומי כגון אלו המצויים ביוגה של פאטאנג'לי - הם אפשריים בקהילה בבית במשפחה וכו'
3. נהוגות בה פרקטיקות מרכזיות ויחודיות שנעמוד עליהן בהמשך, כשמטרתן היא הגעה \אסימילציה לאותה "אנרגיה מקודשת" השורה בכל דבר במציאות וזאת כדי להשיג הצלחה בחיים ושיחרור רוחני.
למה הכוונה בטאטנטרה שאינה דואלית? באופן כללי ישנן עמדות הסבורות כי המציאות בנויה מכמה מרכיבים שונים אלו מאלו, הם אינם ניתנים להסבר או להכלה זה בזה. הקיום ככזה דורש את קיומם הנפרד של שנייהם והם לא ניתנים – שוב – לרדוקציה לאחד קודם או זה לזה. שיווא טאנטרה דוגלת בכך שישנו מרכיב אחד בלבד הוא ה DIVINE המקודש. כל שונות שנגלית כגון שיווה ושאקטי אינן אלא התגלמות של המקודש בכל מרכיב במציאות.
זו איננה שניות אלה פרטיקוליזציה או הפרדות ופריטות של אותו שלם בהתגלמויות אחרות ושונות, זה הוא זה. א-דוויטה ודאנטה (כשמה) , או תפיסתו של שפינוזה את האלוהים הן דוגמאות דומות לגישות ממין זה.
במילים אחרות, לומר ש"המקודש בלבד" או "האלוהות בלבד היא הקיימת", שקול בדיוק לאמירה "כל מה שיש הוא האלוהים".
בשייוה טאנטרה תפישת החוויה של המקודש בדברים עצמם וגם בכוליותם ככזו, הינה המטרה והדרך.
במקביל לכך ושוב לא כנפרדות לאותו מקודש שני אספקטים שיווה ושקטי שהם בעמקותם וביסודם אחד.
שיווה מגולם כאלוהות הזכרית, אף כי בפוראנות ובמיתוס שיווה מגולם כפרסונה וכבעל מאפיינים במהותו הוא בפועל חסר אותם בדיוק. שיווה הינו "המודעות הטהורה" אינו אישי, לחלוטין אינו גובל או מכיל כל מגבלה או אייכות, מעבר למגע החושים הדיבור והתובנה. שיווא הוא מרחב ההכרה ככזה זו המאפשרת כל הכרה וכל התגלמות.
שאקטי היא המרכיב המשלים החלק האימננטי הנגלה של המקודש (DIVINE). שאקטי מגולמת במרכיב הנקבי (האלה). כל הנגלה הקיים והאפשרי בפוטנצייה הינו שאקטי.
שאקטי ושיווה הם אחד, הם מיוצגים כדואליות שכן הם תואמים לשני אספקטים התלויים זה בזה של המציאות כל אחד מהם יכול להיות דומיננטי יותר בכל רגע שהוא אך זה לא יתכן ללא האחר.
שיווה ושאקטי מתוארים כשתי חוויות מכוננות:
שיווא הינו חוויה מהסוג האנסטטי (en-static) כלומר זו שבה אנו פונים פנימה. זו חוויה המאופיינת כהתמסרות, בסוג של כניעה או וויתור עמוק מבחירה, הגעה לשקט ולמימד הטראנסצדנטי של קיומנו.
שאקטי היא חוויה מהסוג האקסטטי (ec-static) שבה אננחו חווים את טבענו המקודש ביצירתיות, דינמיות פועלת, יציאה החוצה מעצמנו והתגלמויות אחרות.
שתי החווית הכרחיות על מנת לגלות את המקודש כמובן שכן זה הוא זה. ובו בעת הרמוניה ביניהן גם היא נדרשת על מנת להגיע לשחרור רוחני.
בהקשר לאיפיון השני כלומר היותו של מורה והיות חלק מהקהילה, מעמידה השיווא טאנטרה מסלול מאפשר לכל אחד העובר הכשרה, לעשות זאת ללא שינוי חיצוני משמעותי בחייו, אין כל דרישה שהיא להתנזרות, מעבר מקום ,שיחרור מדבר פיזי מהותי, נטישת משפחה עבודה רכוש וכו. הגישה למורה נעשית מתוך הקהילה שאינה מחייבת דבר, כלומר אין בה דבר ממין הכת או הקבוצה הסגורה.
ולבסוף בהקשר לפרקטיקטות הייחודיות של הטאנטרה, הוסיפה הטאנטרה מיימד מרתק לגוף עצמו ולעבודה הפנימית איתו. מאחר והגוף או הקיים כולו הוא התגלמויות המקודש הרי הגוף הופך להיות מקודש בעצמו – בניגוד לגישות רבות קודמות -דואליות- שהבחינו במובהק בין רוחני גבוה לגופני נמוך.
יותר מכך כל דבר שהוא, כל פרקטיקה ולו הפשוטה ביותר יכולה להפוך וראוי שתהפוך לגשר למקודש. כל דבר בעולם הוא התגלמות של שאקטי ולכן של המקודש.
זהו הבסיס לתירגול גופני, ובעיקר לכל הזרמים או הגישות המתייחסות לזהות בין הגוף ליקום ועוסקות בזרימה אנרגטית (פראנה) נתיבי אנרגיה, מיפוי הגוף (כמו באוורוודה). החושים אינם הפרעה, אלא הזמנה לעסוק במקודש ביומיום.
סוף חלק 1
Commentaires