ברברה סטולר מילר מכנה את הקובץ האחרון של הסוטרות בשם: הידע המסתיים עם השיחרור
(The knowledge that ends in freedom)
סטולר מילר כותבת כך (תרגום שלי):
"באפוריזמים האחרונים הללו, הטקסט מסוכם על כתהליך שיבה אל העצמי. פטנג'לי פתח את היוגה סוטרה, בהגדרת היוגה במונחי הזהות האמתית של הנפש המתבוננת ((observing spirit, שהופכת למובנת -עבור עצמה- באמצעות ההחלשה ועד עצירה מוחלטת בתנודות התודעה. פטנג'לי מסיים (את הטקסט), בהצהרה שהידע שנרכש באמצעות תרגול היוגה הופך להיות ידע בלתי סופי.
זהו מדע-על המאפשר למתבונן היוגי להפוך לחסר תלות ולעצמאי מאותן המגבלות הנכפות עליו כתוצאה מעצם תהליך ההשתנות של עולם הטבע.
המחשבה מוגבלת וכבולה לזמניות. החשיבה אודות העולם מותנית ברצף הזמני של הרעיונות והתכנים. אולם מאחר והידע האינסופי הוא בעל סגולת "הכרת כל" וזאת ברגע הנוכחי ובכל רגע נתון, ההליך האבולוציוני שמעניק לטבע את מבנהו ומשמעותו חדל להיות רלוונטי עבורו כאן.
פעילויות הטבע הופכות לחדלות משמעות וריקות ממשמעות כעת עבור ומבחינת הנשמה המשוחררת (purusArtha-sunya).
פטנג'לי למעשה מתאר מצב עניינים שהוא בשפת היוגה ועבור ה"נשמה": השגת טבעה האמיתי, כמתבוננת אל העולם. הפיכתהעדה, על פני ובמקום מצבה המוכר כמשתתפת מוקפת סבל בעולם של השתנות נדיפה ובלתי נפסקת.
סוטרה 31.4
אזי ובשל אינסופיות הידע הקיים, -זאת עבור מי שהרחיק את הכיסויים ואת ה"זיהומים"- (sarvA-varana-malA-apetasya), עבורו נותר לדעת אך מעט שבמעט מהנדרש לדעתו.
למה מתכוון פטנג'לי בטענה :
נותר מעט לדעת ביחס לאינסופיות הידע ?
מהו אותו מעט?
מה מעמד היודע אומנם ביחס לידע?
מה כלי הידיעה שלו כעת?
לאיזה סוג של ידע הכוונה כאן?
מה אופי שדה הידע האינסופי?
האם מדובר בכלל בידע או להבדיל בסוג של הכרה שבה הידע כשלעצמו מאבד את חשיבותו?
סביר להניח שהניסיון להבין את "ממד השחרור" באמצעות רציונליזציה נדון לכישלון מראש. שהרי מדובר פה בטראסדנצייה, במה שמעבר למוכר, שהרי זו כל מהותו כאן. זו חוויה מיסטית, שמעבר לידיעה. ככזו היא אינה תלויה ברצף, בעובדות במשכי הזמן הבדידים.
הנקודה המשמעותית יותר היא אולי התובנה עד כמה ה"שמיים עכורים לנו", במובן זה שהמשקפיים עימם אנו הולכים הם משקפי עיוות אישיים.
הידיעה איננה ידיעה של ממש. המוכר לנו הוא השדה הפרסונלי זה שאותו מנהל מימד ההאנקרה, ה"אני". שדה הידיעה וההכרה תלוי בו מווסת על ידו ומותאם לצרכיו הקטנוניים הילדותיים לעתים ומתוך ממד של פחד, התגוננות, והישרדותיות.
המעבר שפטנג'לי מצביע עליו כאן נוגע לשאלות יסוד מטאפיזיות בסיסיות, בחשיבה המערבית:
1. מהן גבולות הידע האנושי, ומדוע הוא מוגבל ועל ידי מה?
2. האם המגבלה היא בהכרח באינסופיות העובדות בעולם? או המגבלה היא מהותית הרבה יותר ונוגעת לחלקו המהותי של הסובייקט בכינון הידע ובמסננות הקיימות. אלו שרק באמצעותן ועימן הוא מסוגל בכלל לגעת ב"העולם"?
3. האם יש טעם לחקור את שמעבר ומה חל או לא חל על האפשרות של לומר דבר מה על מה שמעבר לגבולות התפישה?
4. מה מעמדו של האדם מול המציאות והאחר?
5. האם לכל דבר אומנם "הסבר מספק" כפי שהניח הפילוסוף לייבניץ? כלומר שיהיה לא סביר להניח קיום דבר או תופעה שאין לנו הסבר מספק לה? האם העולם אומנם ראציונאלי וניתן להסבר ולהבנה או שהוא כולו בנייה שלנו ותוצרה ולכן מה שמעבר לו איננו נגיש? הפילוסוף קאנט לדוגמה סבר ובעיקרון, שהתבונה האנושית לא מסוגלת ככלל לענות על מכלול השאלות המטפיזיות.
בהקשר זה שוב מודגשת הטענה בסוטרה זו–"נותר לדעת אך מעט" מעט ממה? ומה נותר ולשם מה? וכיצד יודע פטנג'לי שנותר דבר מה בכלל ומהו?
סוטרה 32.4
במצב זה מסתיים תהליך ההשתנות הבלתי פוסק של הגונות, בזה מטרתן הושלמה.
בסוטרה זו אנחנו מגיעים לכלל מסקנה רדיקלית ולא פשוטה.
אינסופיות הידע מביאה לתובנה ובאופן כלשהו הדבר משפיע על התודעה שבעתיה מסתיים תפקידן של הגונות והן למעשה – על פי הכתוב – חוזרות למצבן האינרטי. ההשתנות נפסקת ולמעשה חווית פרקריטי – תפיסת המציאות הקודמת – מדוממת.
חשוב להחליט לטעמי האם אנחנו מתייחסים ליוגה סוטרה כולה מתוך נקודת מבט מטאפיסית או מתוך נקודת מבט פסיכולוגית.
ולמה הכוונה? סאמקייה היא דרשנה מטאפיזית. כלומר היא באה לתאר מציאות ממשית המושתתת על סובייקט ועל אובייקט. היא מתייחסת ליסודות הטבע השונים וגם לתפיסות החושים ולחושים עצמם ובנוסף מכניסה למשוואה גם את הרבדים השונים – שלתפיסתה – בונים מערכת תודעה תפיסתית שלמה.
מעבר לכל זאת קיימת במערכת הפורושה. ניתן לומר שכל מה שמתרחש עד פורושה הוא במובן מה טכני, בלתי מותנה ברובו. האם תרגול היוגה מערב את פורושה ובאיזה מובן, איזה תפקיד יש לה בתהליך שסיומו מובע כאן?
באם היא לא מעורבת אזי יש צורך להניח בכל זאת יכולת שליטה גם של הצ'יטה. אולם ברור שתודעה איננה קיימת בצ'יטה, הרשמים נקלטים מעובדים במאנאס מקבלים בעל בית זמני בהאנקארה ולבסוף מעובדים בתבוניות ובהקשר על ידי בודהי ואז מוצגים לפורושה. פורושה "מתבוננת" ובנסיבות מסוימות התצוגה מעורפלת יותר ובנסיבות אחרות מעורפלת פחות.
האיכות התודעתית היא של פורושה. כאן עולה השאלה האם ההתייחסות של פטנג'לי למבנה שהועתק כמעט באופן זהה מסאמקייה נוגעת למטאפיסיקה, כלומר האם מבחינתו המיוצג הוא העולם יהיה אשר יהיה, או המיוצג היא מערכת תפיסתית קוגניטיבית פסיכולוגית שעצם ההבנה של התנהלותה בשילוב תהליך תרגול עמוק מאפשרות גאולה?
יש שיאמרו שהחוויות המתוארות בסוטרה זו וגם באחרות (סאמאדי, קייואליה, נרודהאה, ג'יווה מוקטי, ועוד ביטוים המתייחסים למצבה הייחודי של תודעה משוחררת) אינה ניתנת לתיאור כלל בשפה, וודאי לא למי שלא חווה אותה. אולם עוצמתה ואיכותה היא כזו שהיא מהווה את התחליף המושלם לתמונת המציאות הקודמת.
הסוטרה טוענת שבמצב זה מטרת הגונות הושלמה. לכאורה נראה שיש כאן יותר מאשר תאור פסיכולוגי, נראה שיש כאן בכל זאת תהליך מובנה בעל מטרה. השאלה היא האם המטרה מוגדרת על ידי היוגה כדרשנה או מדובר פה על תהליך גדול הרבה יותר שבו היוגה רק חושפת מצב נתון, דומה לתהליך ציר הזמן בתפיסת היהדות למשל, שמדבר על גאולה ברמה ההיסטורית כסיום תהליך מטאפיסי כללי.
ובכל זאת כיצד אפשר להבין את סיום תהליך ההשתנות של הגונות, בהקשר לתרגול האישי שלנו? בוקר בוקר או בכל שעה אחרת אנחנו עולים על המזרן ומתרגלים. אין ספק שעצם התרגול כפשוטו לא יביא לתוצאה משמעותית, יש צורך גם בהכוונה, בחקירה והמשגה של האופן בו התירגול מקדם אותנו. כניסה לרכב בבוקר מבלי שנדע לאן פנינו ומדוע, לא יביא אותנו כמובן לשום מקום. עצם הכניסה והנסיעה היא כשלעצמה חסרת פשר אם לא ברור מה מטרתנו.
כיצד ניתן להמשיג מצב בו הגונות השלימו את מטרתן? אפשר אולי להניח שביומיום הגונות "משרתות ונעתרות" לאני. כמובן שחלק ניכר מפעילות הגונות הוא לא מודע, כמובן שחלק ניכר מתגובותינו הן אוטומטיות או ניתן לומר בשפת הטקסט מקושרות לסאמקארות או ווארנות.
כאשר אנחנו מגיעים למצב בו יש בנו מסוגלות לעצור ולו רגעית ובאופן כמעט לא מודע תהליכיות ולא להגיב מיד, אזי במובן מסוים ישנה השבתה או השקטה של הגונות לכל הפחות בממד הפעולה.
כאשר – כמו בשהייה האסנה – ישנה יכולת לחוות בשלמות כמעט, מצב עניינים ורק להיות בו בהתבוננות ובסקרנות – במובן מסוים ישנה עצירה של הגונות.
כמובן שלא מדובר במצב שלם כפי שמתואר ברדיקליות בסוטרה שלנו , ובמידת מה זו אמירה מטאפורית בלבד, גונות מושקטות הוא מצב בראשיתי מוחלט בו אין כלל עיבוד קוגניטיבי, אין יכולת להגיב או אין נטייה להגיב בשום אופן, זהו מצב לא מובן כלל שנראה כי קשה מאוד להבינו רגשית או תחושתית מבלי לחוות אותו.
יתכן גם שהחוויה שחוו אותם רישים ואולי פטנג'לי עצמו – אם היה קיים אי פעם – הביא אותם לעוצמת חוויה שיכלו לתאר אותה אלא רק כ"עצירת פעילות הגונות". אולם עצם היכולת לתאר מצב שכגון זה מחייב פעילות ופעילות מחייבת גונות, לכן שוב, ישנה מעין סתירה עצמית בעצם האמירה עצמה - אם מתייחסים אליה כפשוטה.
סוטרה 33.4
רצף ההשתנות (של כל אירוע או אובייקט במהלך זמן) מקביל (לסדרת) רגעים. הוא נעשה מובחן בנקודה הסופית של תהליך ההשתנות.
סוטרה זו אחת לפני האחרונה ביוגה סוטרה כולה היא שוב הסברית ומתייחסת לסוטרה הקודמת 32.4 בה תואר מצב שבו רצף (ההשתנות של הגונות) מסתיים. מתואר מצב השתנותי המגיע לסיומו.
נראה שהסוטרה באה להסביר לנו את המצב המתואר כסיום הרצפים של הגונות. ההנחה היא שאנחנו נמצאים כל העת בתוך רצף של השתנויות מתמידות ועם זאת בסוטרה 32 מתואר מצב שמעבר, לכאורה אנחנו מביטים ממעל ומזהים מצב בו הרצף (רצף השתנות הגונות) הסתיים. סוטרה 33 מבארת כי לא ניתן לתפוס את הרצף בתהליך או מתוכו שכן אז אנחנו בנקודה מסוימת, ברגע המסוים בו עצמו (ברצף). הרצף הוא מכלול שכדי לראותו יש ל"הביט בו מבחוץ בסיומו או לאחריו".
הסוטרות נוגעות שוב בשאלה עקרונית שהעסיקה ומן הסתם עודנה מעסיקה את המטאפיסיקה של תפיסות המזרח (וגם את המערב) והיא שאלת הרציפות וההשתנות.
זוהי שאלה על אודות הזמן ומבנה הזמן, על טיבם של אירועים מתמשכים וקבועים. איך והאם ניתן להסביר אותם בגבולות הזמן. זוהי שאלה שעוסקת גם בטיבו של מושג הזמן עצמו כמובן, בשיטות השונות של ראיית המציאות, האם הוא מדיד, מה משמעות מעבר הזמן, מהו זמן אונטולוגי לעומת זמן פסיכולוגי האם הם מקבילים מוכלים או האם שניהם ניתנים להסבר באמצעות חלוקה או לא וכדומה?
הנקודה הסופית של תהליך ההשתנות עליה מדברת הסוטרה היא נקודת היציאה של סוטרה 32. ונראה שהיא מנסה להסביר את המהלך בו חווה היוגי את סיום תנועת הגונות מה שיקרא בסוטרה הבאה והאחרונה סוטרה 34.4 "הקייוליה".
הפרשנים השונים עוסקים כאן בניסיון לבאר את שאלת הנצחיות לעומת ההשתנות.
בעוד זרמים בודהיסטים יטענו כי דבר אינו קבוע (אולי מלבד ההשתנות עצמה שאופייה ככזו הוא מוחלט), הרי בגישות היוגה\סאמקייה ישנם לפחות שני אלמנטים בעלי קביעות. האחד השתנות פרקריטי באמצעות הגונות שהיא כשלעצמה קבועה והאחר קיומה של פורושה כבלתי משתנה כלומר גם כן קבועה..
גם תפיסת היוגה וגם התפיסות הדינמיות של מסורת הבודהיזם חולקות תמונת "מציאות" דומה לגבי תפיסת ההשתנות.
ישנה הסכמה ביניהן על כך שהכול משתנה (מלבד שני הקודמים המוזכרים מעלה) לפי תמונה זו קיימים פרקי זמן קצרצרים מעין תמונות מציאות המשתנות ללא הרף והן כרצף יוצרות "מציאות"
את התהליך -למשל קיומו של דבר כדבר והפיכתו לאחר- ניתן לתאר רק בסיומו של הרצף. מהמקום בו הרצף הסתיים (והובן והוגדר כתהליך או אירוע מתמשך מסוים), כאן אומרת הסוטרה בדיוק זאת "הרצף נתפש (רק) בנקודה הסופית של תהליך ההשתנות). זהו ניסיון להסביר את הארוע או החוויה בסוטרה 32 - עם סיום רצף ההשתנות של הגונות.
סוטרה 34.4
עצמאות מוחלטת (קייואליא) הינה כאשר הגונות (מצבי פראקריטי) נטולי כל מטרה עבור פורושה וחזרו למצבם במקורי (הרדום), או כאשר כוח התודעה ממוקם בצורתו ובטבעו המהותי שלו עצמו.
אם כן קיוואליא מוגדרת למעשה בשתי צורות
בהגדרה הראשונה מאופיינת העצמאות המוחלטת (של פורושה) מצד פרקריטי כלומר כמצב בו הגונות חזרו למצב אינרטי.
פורושה מודעת כעת למצבה כעצמאית לגמרי ולכן הגונות אינן נדרשות יותר עבורה הן סיימו את תפקידןוהוא לסייע לפורושה בהכרת עצמה כנפרדת ועצמאית.
(לגונות שני תפקידים אפשריים האחד לשם ההנאה פוג'ה והאחר לשם תהליך השיחרור וההכרה של פורושה את עצמה – שני התהליכים אינם יכולים לשמש לשני התפקידים בו זמנית אלא במחיר סתירה ופגיעה במי מהם).
--
אופן ההגדרה האחר מתייחס למצב בו כוח תודעת העל CITI-S'AKTIH (כוח התודעה) ממוקם בצורתו ובטבעו המהותי שלו עצמו. הכוונה כאן היא למעשה לתמונת ראי של התכנסות הגונות, כפי שמתוארת כאן.
ויאסה טוען כאן שהגונות סיימו את תפקידן. זו אמירה שמחייבת אותנו לשאול מטא שאלה... מי אחראי על כל הסדר הזה? מי "החליט" עבור הגונות מהו תפקידן? חשוב להדגיש שפטנג'לי עצמו נמנע ממש מכל עיסוק במה שהוא מעבר לשיטה, מכל מה שלא תורם ישירות להשגת מטרת השיחרור.
הטקסט הוא טקסט פרגמטי כלומר, מבחינתו הטקסט עסוק בתאור הבעיה בהבנתה ובאופנים לחיזוי ופתרון הבעיה ומתעניין בשימוש ובהצלחה המעשית.
מבחינת פורושה -כותבים המפרשים- במצב השיחרור או הלבדיות נותרת פורושה בעצמיותה שלה ולבדה. על פי המתואר נראה שפורושה במעין מצב נרקיסיסיטי, היא לא נזקקת יותר, חייה בנפרדות מוחלטת היא כתודעה איננה עוד מודעת לדבר מלבד לעצמה.
אותה פורושה מפורשת כתודעתנו הנקייה הכח המודע, במובן מסוים ניתן לדמיין זאת כמצב בו נוצרת הכרת עומק מוחלטת לכך שההשתקפויות השונות שגרמו לתגובתיות אינם חלק ממני.
ישנה ידעה ברורה על כך, לא מדובר בהרהור אקדמי אלה וודאות שממנה ישנה התנהלות מכאן והלאה. האם פורושה ממשיכה להתנהל מול פרקריטי נראה שכאן כבר לא, נראה שכאן ישנו מצב בו פורושה "פורשת" או "מפרישה" יותר נכון את פרקריטי ממנה... כפי שמשנת מנו מייעצת לאדם בעל המשפחה בשלב האחרון בחייו להניח הכל ולעבור לחיי נוודות ביער, לאחר שלבים שונים של חניכה, הקמת בית ודאגה למשפחה. כאן מגיע מצב בו כל אלו אינם חשובים עוד ומתרחשת עזיבה מרצון.
חשוב להדגיש כאן שפורושה עצמה מעולם לא הייתה כלואה ולכן אין משמעות לומר כי תשוחרר, היא עוברת ללבדיות דווקא כי הצד האחר נעלם. בסאמקאיה מודגש כי פרקריטי פועל רק כאשר פורושה לידו, לכן במובן מסוים כאשר פורושה מגלה את מהותה שלה הרי פרקריטי עובר תהליך פירוק חזרה למקור, הגונות שבות למקורן.
במובן זה הקשר המכונן את פעולת פרקריטי מול פורושה נמוג ומפרק עימו את פרקרטי (כמובן עבור אותה פורושה בלבד). על פי תפיסות סאמקייה והיוגה פרקריטי הוא אחד פורושה הן רבות.
כאן למעשה מסתיים הדיון כולו ביוגה סוטרה. פטנג'לי אינו עסוק כלל בשאלת החוויה מה התחושה מה תאור המצב בקיוואליה או סמאדי לא מעסיקים אותו. פטנג'לי מבסס כלי, מגדיר מטרה אך כמעט כלל אינו עוסק או אף לא מתאר את המצבים המיסטיים והקיומיים שמעבר.
コメント