המטאפיסיקה התאיסטית והנון דואלית של מסורת שיווה טאנטרה.
אחת הפרקטיקות המרכזיות שמכוננות את יסודות התפישה הטאנטרית היא הרהור מתמשך ב"דרך". המושג דרך מתורגם לסנסקריט כ "Dharshana". על מנת לתרגל טאנטרה נדרשת הבנה של הדרך.
במקרה הזה הבנה של מבנה המציאות על פי הגישה הטאנטרית. נראה שקשה יהיה ליצר שינוי תודעתי ללא הבנה בסיסית של אותה "דרך – דארשנה". מדוע למעשה נדרשת "דרך"? שכן כאורה כל דרך מותווית מראש הינה למעשה עוד מכשול. אולם הטיעון כאן מבוסס על כך שלא ניתן להשתחרר באחת מעמדות ודפוסי התנהגות שהובילו אותנו משחר ילדותנו, נדרש כאן תהליך המרה, הבנה, שינוי מהותי במושגים כדי שניתן יהיה להשתחרר מהעיוות היסודי.
דוגמה מתחום תרגול היוגה יכולה להיות המתרגלת או המתרגל שנאבקים על שלמות בתרגול מתוך נקודת מבט אישית:" אני לא מתרגלת נכון אני לא מסוגלת לזה ולזה לא יודעת את זה או את ההוא" והנה הדרך מבהירה למתרגל שהכל הוא אחד והוא כיחיד הינו ביטוי יחיד בלבד (חלקי אומנם) של אותו מכלול אינסופי.
עם זאת כביטוי לאחד המושלם גם אני כבר מושלם בהגדרה וברגע זה, אין משמעות בלדבר על חסר ברמה המטאפיסית כלל ולכן באחת התרגול עשוי להשתנות.
ה"דרך" ההבנה יצרה טרנספורמציה כוללת בתפישת העצמי שלי.
אם כן מה עומד אומנם בבסיס מבנה המציאות של שיווה טאנטרה או טאנטרה נון- דואלית:
כל מה שקיים כעת היה קיים או יתקיים בעתיד, הינו ישות אינסופית מקודשת המאופיינת בהיותה חופשית ומאושרת. גופה של ישות זו הוא היקום כולו עצמו באינסופיותו ונשמתה היא מודעות טהורה.
מוניסטית – כלומר דבר אחד בלבד מתקיים.
תאיסטית -הישות הינה בעלת יכולת פנימית למודעות עצמית (הכרה של ואת עצמה) לכן ניתן לכנותה "הוויה" כזו שאינה מוגבלת בשום אופנות שהיא.
פנתיאיסטית- (הכל הינו ההוויה) – לכן כל סובייקט או אובייקט מתקיים כצורה או התגלמות של מציאות יסודית בודדת ויחידה אותה הויה מודעת. דבר אינו נפרד לכן ומהווה התגלמות וגם מקור ידיעה (חלקי) לאותה הוויה. במובן זה ההוויה יודעת את עצמה דרך התגלמויותיה והתגלמויותיה מכירות את הקיים בזכות היותן חלק מתודעה אחת.
עיקרון יסודי ביותר בשיווה טאנטרה היא מציאות תודעה מודעת, שאינה ניתנת לצמצום אך הכל ניתן לצמצום אליה.
(מרתק כאן לבחון את הדומה ושונה בין גישה זו לסאמקייה הדואלית, בין התודעה המודעת לבין פורושה על הדומה והשונה שבהן - ננסה לבחון זאת בקצרה בהמשך).
תפיסות ראליסטיות נאיביות מערביות מניחות כי בבסיס כל תפיסתנו קיימת מציאות ממשית אותה אנו חווים בדרכים שונות – אך היא כשלעצמה מתקיימת ללא תלות בתופס אם כי הוא הסובייקט מהווה חלק ממנה. שיווה טאנטרה מוסיפה כאן שתי הנחות חשובות:
1. אותה מציאות חיצונית הינה גם בעלת תודעה או יותר מכך מהותה הראשונית היא היותה תודעה ולא רק התגלמות מציאות.
2. כל סובייקט נוטל חלק בתודעה מודעת זו באשר הינו מרכיב אינהרנטי ואימננטי שלה.
מה הטיעון שעומד בבסיס הנחת יסוד זו:
1. לא ניתן להתייחס לקיום של מציאות שאיננה התנסות של ישות כלשהי באופן כלשהו.
2. כל התנסות שהיא מתרחשת בתודעה כלשהיא ולכן כל מה שניתן כלל להצביע עליו או לחשוב אותו (בין יהיה "עולם חיצון" או "תוכן מחשבה" כגון חלום או רעיון) מתקיים בתוך שדה תודעה. (לא ניתן לומר על דבר שהינו קיים בכל מובן שהוא - ללא מודעות אליו)
3. האלמנט הדרמטי בטאנטרה היא הטענה כי כל תודעה מוגבלת (אנושית לצורך הדיון) איננה אלא מרכיב בתוך שדה תודעתי חובק כל לא מוגבל ואחיד של תודעת על. שאם לא כן הרי כל חווה היה מכונן מודעות שאיננה מעורבת בשדה של האחר ולמעשה לא היה כלל בסיס תקשורתי משמעותי, לא ניתן היה כלל לדבר על מציאות של "יקום" אם זה היה נתפש בו זמנית על ידי יותר מתופס יחיד כאן היינו מגיעים לאידאליזם אנטי ריאליסטי קיצוני.
זוהי טענה מאתגרת שכן עולה מייד השאלה מדוע לא נניח קיום חיצוני שאינו מודע (ואיננו יודעים עליו דבר – כפי שמניח קאנט במושג הנאומנה כלומר דבר שהוא כשלעצמו שהינו מקור התפיסה אך לא ידוע בהגדרתו) מדוע נדרש להניח כי אותה ישות היא מודעת ובעלת תודעה.
*לא ניכנס לדיון בסוגייה זו אולם במובן מה גם הנאומנה של קאנט וגם התודעה השלמה בטאנטרה הן טענות שניתן לכנותן ספירטואליסטיות. כלומר לא ניתן להוכיח אותן אלא רק באמצעות ההתנסות הפנימית הישירה. (יתכן ואף סביר שקאנט היה מתמרמר על טענה זו שכן הנאומנה לשיטתו, היא פועל יוצא מהנחותיו לגבי גבולות ההכרה ומבנה ההכרה עם זאת עצם העובדה שלא יכול היה להמשיך הלאה ולטעון דבר כלשהו על נאומנה הרי בכך הותיר אותה כך אני סבור בשדה הספיריטואלי.
שיווה טאנטרה מכנה את כלל אותה מציאות במושג פראקאשה (prakasha).
פראקאשה היא למעשה שדה האנרגיה הכולל האחיד כולו – היא כל מה שישנו וקיים. שדה האנרגיה -פראקאשה- מתאפיין בהיותו מהדהד באין ספור תדירויות שונות בו זמנית. פראקאשה קרויה בשמות שונים כגון "אוקיינוס המודעות\אור הבריאה\אור המודעות" ועוד.
הנקודה המעניינת כאן היא שאף כי או חווים אותה כל העת איננו מודעים לקיומה. זאת משתי סיבות עיקריות:
1. אחידותה אי השינוי שלה ואי נפרדותה הופכים אותה לשדה שאינו ניתן לתפישה בהיותו חסר שינוי בכללותו. (אף כי חלים בו שינויים אינספור כל רגע ורגע).
2. התודעה האישית היא מרכיב של אחדות זו (ובמובן זה מוגבלת וצרה) היא מניפסטציה או נגזרת של פראקאשה וכ"נמוכה" יותר במובן זה היא חסרה את המסוגלות לתפוס את העדין ממנה או את הדבר ממנו היא מורכבת.
כל שאנו מסוגלים לעשות הוא לגזור חלקים מצומצמים מכוליתה, אלו מהם שהופכים להיות מתמשכים מתקבעים לכלל הנחות היסוד ל"עולמנו" ומהם אנו מתנהלים, ויותר מכך אנו שוגים את השגיאה הגורפת ומאמינים כי חלקים אלו הם למעשה כל מה שיש זהו העולם. זוהי בדרך כזו או אחרת, האווידיה או אשליית המאיה בתפישות היוגה.
אותה מודעות מקודשת ניחנת בכמה תכונות יסוד:
· חופשייה לחלוטין ועצמאית (swatantra)
· במודעותה לעצמה היא מתקיימת בעונג ספונטני (Bliss)
בניגוד לאשליית המאיה או האווידייה, בעומק הדבר ומאחר וכל סובייקט הינו התגלמות המודעות המקודשת הרי הוא ניחן בתכונות אלו בדיוק ואלו הן מהותו. עם זאת השגיאה הקודמת היא חסם בפני ההבנה שכך הוא המצב. תרגול הטאנטרה או בנגזרתו "האטא יוגה" נועד לפנות את המכשולים בפני היכולת להבין את מהות ואופי הוייתנו האמיתית.
פעילות האחד (Divine)
מה עושה למעשה האחד השלם? מאחר והוא אוטונומי לחלוטין ושלם לחלוטין וכל המתקיים כחלקי איננו נפרד ממנו אלא מהווה התגלמות חלקית, הרי אין משמעות להניח מעשה בריאה כדוגמת זה של האל המונותאיסטי או אפילו לא אלוהויות ואלים מיתולוגיים.
הטנטרה מייחסת לו את תהליך ההפרטות הן של האובייקטים והן של הסובייקטים. בתוך שדה התודעה מושלכים החלקיים כולם. הסובייקטים מעבר להיותם הגשמה של הפוטנציאל הנצחי המצוי במודעות השלמה מכילים גם חלקיק של כוח התודעה עצמו התודעה התופסת והעצמית הרפלקסיבית – המאפשרת לסובייקט לתפוס את סביבתו וגם לבחון את מהותו שלו עצמו מושג הקרוי (vimarsha=reflection).
כאן עשוי להתפתח תהליך מעניין תהליך שיחרור של הסובייקט מהדימוי שכפה או שנכפה על עצמו - מאיה.
אותו סובייקט במצבו הטבעי (כאשר אינו יודע או מבין שהוא התגלמות של האחד), בוחן את עצמו או בוחן ממדים אחרים של האחד ביחס אליו. למשל הוא עשוי לבדוק או להרהר ביחס מוסרי שלו כלפי אחר קרוב או רחוק לו, הוא יכול לשקול האם נכון או לא נכון לפעול בדרך כלשהי על מנת לשמור על הסביבה וכיוצא באלו ביחס לעצמו.
אולם אם הסובייקט מבין שהינו חלק מהאחד וכך גם כל אובייקט או סובייקט אחר הרי התמונה משתנה לגמרי.
הסובייקט מבין שכל סובייקט אחר (ולמעשה כל התגלמות שהיא) הוא סוג של השתקפות שלו עצמו (לנוכח העובדה שהם שניהם שיקופים מסוימים של האחד) וכמו כן הוא עצמו הינו השתקפות של האחר וכאמור כל אלו יחדיו מהווים שיקוף(חלקי) של האחד השלם. מכאן הוא מבין את עצמו כיצוג המייצג את עצמו לעצמו בדרכים שונות.
מכאן עבור כל ישות מודעת כל מפגש באשר הוא עם האחר היא הזדמנות לרפלקסיה על טבעה השלם וכפועל יוצא מכך הרחבת גבולות תפיסת עצמה מעבר למצבה לפני כן והרחבת תפישת העצמי שלה. הסובייקט מבין אז שלמעשה הגביל את עצמו ללא כל סיבה למסגרת צרה מאוד של מבנים מנטליים (כדוגמת אני...כך וכך...) ובכך קבע לעצמו גבול מוחלט ומותווה מראש. התהליך מתמשך – בעיקרון - עד אשר הסובייקט חווה את עצמו בכל דבר ודבר וחווה את כל הקיים כ- ובעצמו, מצב של "מלאות מוחלטת Absolute fullness מצב הקרוי purnataa אחדות עם האחד (האלוהות) ומצב התגלות מלאה.
מכאן מגיע הדבר לסיומו כאשר, הסובייקט אינו חווה את עצמו עוד באמצעות הסיפור האישי ואינו מזדהה אתו (כשמו מקצועו משפחתו וכיוצא באלו...), אלא כסוג של תבנית או מרקם של היקום כולו שכרגע "משחק" את המשחק או התפקיד המסוים והמוגבל של "עצמי", ולכן מפסיק להזדהות איתה או עם הסיפור.
ראייה שכגון זו פותחת תחושת משמעות ונוכחות לכל פעולה גם לפשוטות ביותר, שכן הרהור על אובייקט כלשהו הוא למעשה מצב בו היקום עצמו מהרהר על אותו אובייקט. תפישת העצמי כנפרד מהשאר היא הבורות.
טוענת שיווה טאנטרה כי האחדות "בוחרת שלא להישאר סטטית הומוגנית או חסרת צורה", היא מעבה את עצמה לצורות (בתחום מודעותה שלה עצמה) כשונויות רבות (הנגלות כסובייקטים ואובייקטים בעולם) ויצרת מעין תנועה של חקירה עצמית הקרויה (Divine play- או Kriidaa). זו כשלעצמה אין לה כל מטרה מעבר לעצם העונג והאהבה שבחקירה העצמית של ה Devine .
מכאן המציאות הנגלית איננה – על פי גישת הטנטרה – מתפתחת או משתנה היא שלמה מלאה ומושלמת בכל רגע ורגע, ההכרות העצמית אינה התפתחות לקראת אלא היא מעשה האהבה והמשחק הנעשה לשם עצמו.
כאמור האחדות השלמה המודעת והמלאה הזו מתוארת כצרוף "שיווה – שאקטי" והיא מאופיינת בשלוש תכונות בסיסיות : מודעות \ אושר שלם bliss \ חופש freedom.
אופן פעולתה מתרחש בשלושה שלבים עוקבים:
· גילוי הרצון
· ידיעה או הבנה
· פעולה (ביצועה)
כלומר, האימפולס הראשוני הוא לביטוי עצמי שביסודו רצון לאושר, אך כדי לבצע פעולה נדרש ידע או נדרשת הבנה (ג'נאנה), ורק בשלב האחרון ניתן כל זה להתגשם באמצעות פעילות או פעולה.
שאלת הסבל בעולם
מה מקור הסבל בתוך תמונת עולם שבה כל סובייקט (ואובייקט) הוא שיקוף של הוויה שלמה ומושלמת המאופיינת גם ובעיקר בתכונת האושר העליון שלה (Bliss)? וכיצד הוא כלל יתכן?
אווידיה במושג האופנישדי או הפטנג'ליסטי המקובל איננה נותנת מענה. על פיה נשאל מה הטעות של הסובייקט בהיתקלו במה שהוא מפרש כסבל? אך אין מדובר בגורמי סבל או באי הבנת הנפרדות שכן ישנה בטאנטרה הא-דואלית שיוויסטית אחדות היא אינה דואלית שכן ישנה הוויה אחת בלבד. עם זאת נראה בעוד רגע שמדובר אומנם בסוג של "אווידייה" (ראיה שגוייה) אך ממקור מעט אחר.
לכן מקור הסבל טמון בעצם השאלה עצמה, שאילת השאלה איננה יורדת להבנה העמוקה של התייחסות הDivine - לטוב ולרע ולמה שביניהם שאם לא כן לא הייתה עולה.
בתפישה אחדותית אין משמעות מעשית לשאלה זו, שכן הטוב והרע שניהם בעלי אותו ערך!
הקשה או הרע הם חלקים מהאור המקודש ( Divine Light) הם מוערכים ונדרשים בדרכם שלהם בדיוק כמו הטוב והקל. מודעות שיווה האינסופית וחסרת הגבולות חוגגת באופן זהה בכאב ובעונג באושר ובסבל שני הקטבים קיימים ומייצגים יחדיו וכל אחד בנפרד את הישות המקודשת השלמה (Divine Being).
כסובייקט המהווה שיקוף מדוייק של האחדות והיות חלק ממשי ממנה לכל אחד ישנה היכולת לאהבת כלל המציאות.
ואומנם זו טענה קשה לקבלה עבורנו. עובדתית ואינטלקטואלית אנחנו יודעים שקיים סבל ויודעים שאנו מעדיפים - ולו אפילו הישרדותית – את האחד על פני האחר. למעשה חיינו מנוהלים מתוך המאבק להימנע מהרע ולהשיג את הטוב יותר. לפיכך המפגש עם הטענה וההטמעה שלה יכול להיעשות רק מתוך תהליך הפרקטיקה הרוחנית האדוקה של הטנטרה.
נחזור לרגע לעצם התהליך. כאשר המודעות המקודשת (Divine consciousness) מתגלמת כמודעויות סופיות (סובייקטים בעלי מודעות עצמית), לאלו ישנן שתי בררות למעשה. בפועל הסובייקט -שאיננו יודע מה מהותו השלמה ככזו והוא רואה עצמו כנפרד- בוחר (או שנכפה עליו) להזדהות עם מה שהוא חווה כחלקי בלבד, אילו היה מודע להיותו חלק מן השלם ולכן שלם ומושלם מעצם מהותו היה בוחר כמובן לראות את הדבר מרוח האחדות המקודשת ומהמודעות הטהורה .
ההתנסות החלקית מכונה על ידי הסובייקט "סבל". כלומר הסבל טמון והינו הטעות התפישתית של התבוננות בחלקי ולא בשלם.
אם כן נחזור שוב: "סבל הינו תוצאה של בורות לגבי טבענו האמיתי". בתוך תרגול האטה יוגה אנחנו נתקלים בכאב - כאב פיזי במקומות שונים בגוף. הכאב עשוי להיות כמובן כרוני או מקומי חדש או מוכר. (המדובר בכאב כתוצאה מתרגול ולא כתוצאה מחולי לצורך הדוגמה וההפשטה שלה). חשוב להקפיד ולשים לב לשוני המהותי שבין כאב לסבל, כאב בתרגול הוא אלמנט חיובי ומהווה כלי לשליטה בתירגול לשימת גבולות ולביקורת.
להבדיל סבל הוא מרכיב נפשי רגשי בלבד הוא אינו תחושה כשלעצמו, ותאמר הטנטרה ניתן להשתחרר ממנו כי מקורו בבורות: "אי ראיית הדברים כפי שהם או -קצת אחרת- ראיית רק חלק מהתמונה ולא את התמונה השלמה".
ניתן להתבונן בדבר גם מצד המודעות השלמה. הטאנטרה השיוויסטית מייחסת ל Divine תודעה. זוהי תודעת על וככזו היא משקפת ומשתקפת בתודעה האנושית אך
ללא מגבלותיה של השנייה.
איך נראה הסיפור מצד ה Divine? נחזור לרגע אחורנית לכמה תכונות יסוד שמעניקה הטנטרה למודעות השלמה:
· מודעת
· מתפרטת לחלקים או משתקפת מרצונה ומתוך צורך לחקור את עצמה.
· נעשה ממקום הנתפש כאהבה וכסוד של ריקוד או משחק עצמי (בין שיווה לשקטי) (ללא כניסה למשמעות הדבר כרגע).
הסבל האנושי הוא במובן זה שכחה. ה Divine – מתפרטת כסובייקטים (כאני וכאתה ואת). כדי "להפוך" לסובייקט מסוים (לך), עליה בהכרח לשכוח ממש את הוויתה הכוללת והאינסופית את כל מה שאינו אתה. (זהו בדיוק ההבדל בינה לבין סובייקט פרטיקולרי).
זהו מעין תהליך של החסרה עצמית מודעת ומבחירה (במובן זה הסתכלות פרטיקולרית חושפת את שהשלם לא רואה ולא מחוסר יכולת, אלא מתוך כך שאוסף החלקים המרכיב את השלם שונה – סטרוקטורלית - מהשלם עצמו, גם אם לא ניתן שלכאורה להבחין בין השניים).
מהצד השני של אותו מטבע דבר זה משקף את מקור הסבל ביחיד שאינו מסוגל לראות את השכחה של ה DIVINE.
מבחינת הסובייקט הוא חווה את הנגלה ולא את הנשכח עם כי בפועל (משום שהינו השלם ממש ולא חלקו אין כאן נפרדות וזו נקודה מהותית להבנה) הוא הכוליות המוטבעת עמוק בתוכו כל עת ועת. הבנת השניות הזו לעומקה, מבטלת את הסבל ומביאה לתחושת שחרור ואושר שכן המציאות נחווית כעת מאין סוף נקודות מבט פוטנציאליות ונגישות.
מטרת הפרקטיקה הטאנטרית
אם כן לנוכח הניסיון לפרש את מקור הסבל, ובהנחה שכל פרקטיקה מסוג זה מטרתה להפסיקו או להחלישו, הרי הטאנטרה השיוויסיטית מטרתה לשחרר את המתרגל ממבנים נפשיים המעוגנים לעומקם ושאותם הוא גם משליך על העולם ועל אחרים. מבנים אלו תטען מסורת הטנטרה אינם בקו אחד עם מציאות העומק האחדותית ולכן משתקים את המתרגל.
התרגול מטרתו לחשוף בפני המתרגל את המבנים עד שהוא מכיר ומבין אותם להוויתם ואז משחרר אותם. במצב זה המתרגל רואה עצמו כישות חופשית לחלוטין, כמודעות, כמסוגל "לשחק" עם כוחותיו" ( כפי שעושה ה DIVINE) כוחות הכוונה ההבנה והעשייה.
המתרגל מבין שהינו שיקוף מיקרוקוסמי של הכוחות הפועלים ביקום, כוחות הבריאה השימור וההפגה שהן "הטוב" וגם "הרע" . במצב הזה תחושות הפחד הרחמים העצמיים נעלמים והמתרגל נמהל לריקוד אנרגיית החיים.
אין כאן שינוי מלבד שינוי תודעתי.
המגביל היה ועודנו שם אך בהבנת עצמו.
אין כאן איחוד עם דבר שכן הכל הינו והייה מאוחד משכבר. כל שנותר הוא להפיק את הכוחות המצויים בו ואת עצמיותו האותנטית במלאותם ובכל רגע ככל שניתן.
מצב זה מכונה בטאנטרה Samaa-vesha. מצב בו אנחנו נמצאים בכוליותנו עם עצמנו ועם הסביבה רגועים ומרוכזים בו בעת, ייקרי ערך וחופשיים ומצויים בנוכחות ברגע הזה.
Comentarios