המיתוס מספר על בירור הסוגייה מי הוא האל החזק והשליט מיהו אדון היקום והראשון מבין שלושת האלים שיוצרים את השילוש המרכזי בתפישה הווודית. וישנו, ברהמה ושיווה.
הסיפור מסופר מפיו של רישי גדול ומוכר -רומההארשאהנה- אחד מתלמידיו של וויאסה, לשומעיו שפגשו אותו וביקשו אותו שיספר להם מתוך השיווא- פוראנא כפי שהכיר אותה היטב ישירות מוויאסא עצמו.
(על פי המסורת היה זה וויאסה עצמו שהעניק לעולם את השיווה פוראנה -אוסף הסיפורים על אודות שיווה אך לא רק אותו, הוא גם מי שמיוחסת לו כתיבת המהאבראטה למשל)
אם כן כך סיפר להם רומההארשאהנה:
הסיפור מספר על ויכוח בין שישה רישים שלא הצליחו להגיע לכלל הסכמה אודות מיהו האל הבכיר מבין כולם. לאחר שלא הצליחו להגיע לפתרון השאלה, החליטו השישה לפנות לברהמה היוצר עצמו על מנת לשאול אותו מיהו הבכיר מבין שלושתם.
השישה יצאו לדרכם לברהמהוואנא משכנו של ברהמה. בתוך העיר מלאת הארמונות הנהרות ואלפי הרחובות התגורר לו ברהמה בארמון היפה והמפואר מכולם.
לאחר מסע ארוך, השישה הגיעו למשכנו של ברהמה. לבוש משי לבן ועונד תכשיטי זהב ולגופו פרחים שמיימים, אפוף ריח קטורת נפלאה סביבו, שמח ברהמה לפגוש את ששת הקדושים וכך אמר להם: "ברוכים הבאים למשכני רישים קדושים. אמרו לי בבקשה מה הסיבה לבואכם של כולכם אלי היום?"
אנחנו אפופים בחשיכה ברהמה הגדול...איננו יודעים מיהו האל הגדול מכולם....אתה הוא יוצר היקומים כולם, הסיבה לכל הסיבות, דבר אינו נסתר ממך.. אמור לנו מיהו העתיק מכולם מיהו הפורושה הגדולה מכולם? מיהו הטהור המושלם מכולם? – כך שאלו את ברהמה.
ברהמה עצם את עייניו ונעלם בתוך הוויותו ועצמיותו שלו וכאשר פתח אותם בשנית אמר מילה אחת: רודרה.
וכיצד יש להתמסר לרודרה (שיווה) ? שאלו השומעים את רומההארשאהנה.
לשיווה יש להתמסר כ"מורטי" וכ"לנגה" (לינגהם) ענה.
סאונאקה בכיר המקשיבים שאל: הרי לכל האלים האחרים אנחנו מתמסרים כ"דמות"(מורטי).. מדוע לשיווה יש להתמסר כ "דמות" אך גם כ"לנגה"?
נעצור רגע בסיפור כדי להתבונן בשני המושגים הללו ובמשמעות שלהם בהקשר לסיפור.
מורטי, במסורת ההינדית הוא צורה, התגלמות, אובייקט ממשי, דמות להתמסרות כמו פסל אייקון או דמות של קדוש או אליל. מורטי עצמו איננו האליל אלה מהווה רק דמות צורה התגלמות או מניפסטצייה שלו לצרכי פולחן או קשר בין המתמסר לאליל או לקדוש.
רודרה מורטי נוצרו בדרך כלל בהקשר לדמותו המאיימת של רודרה (כפי שנראה אותה מייד בהמשך בסיפור), ומיועדים היו ליצור פחד, אפילו בעתה, רובם מוקמו במקדשים יחודיים לשיווה או רודרה ואלו מרביתם היו ממוקמים מחוץ לאזורי יישוב.
לנגה הוא מושג הרבה יותר פרטיקולרי ובמובן ובהקשר זה מיוחס לרודרה או לשיווה בלבד. לעומת מורטי הוא דימוי מופשט איקוני של שיווה או בשמו האחר רודרה. במובן מסוים גם הוא מורטי אך אינו מניסטצייה או דימוי אלא סימבול סמל יחודי. לנגה מיוצג בדרך כלל כשילוב של איברי המין הנשי והזכרי שילוב של שיווה או רודרה ושקטי.
עם זאת כפי שמוסבר באופנישד (שווטאשואטארה אופנישד), גם הדימוי המיני הוא לא המרכזי. מדובר בסימול של מציאות חסרת צורה – שיווה בייצוג העמוק ביותר שלו הוא חסר צורה הוא החלל האינסופי התודעה הטהורה בלבד ולינגהם הוא ההחצנה של אותו חלל טראנסצדנטי חסר כל יצוג או המשגה. הוא שילוב שלו עם שאקטי ככח היוצר האינסופי המגיע אל תוך תודעה אינסופית לשם התגלמות בעולם.
אם כן נמשיך בסיפור:
רומההארשאהנה עונה לסוואנאקה כך: שיווה ורק הוא הינו נישקאלא ((nishkaala, כלומר חסר שם חסר דמות זהות או צורה אולם בו בעת הוא גם שאקאלה(מגולם). לפני עידן ועידנים התגלה רודרה שיווא כלנגה ומאז הוא מיוצג גם על ידי הלנגה.
וזהו הסיפור:
לפני אינספור עידנים וישנו הכחול נרדם עם בת זוגו לאקשמי והעולם נותר נטוש. בשנתו צמח פרח לוטוס מוזהב כחלחל נפלא מטבורו של וישנו. ברהמה נולד וצץ מתוך רחמו הזהובה של וישנו מתוך עלי הכותרת של פרח הלוטוס המופלא.
שנים רבות ניסה ברהמה לחמוק מהפרח ללא הועיל וללא הצלחה, עד אשר בת קול הורתה לו לשבת למדיטציית טאפסייה ("עבודה רוחנית קשה ומתישה היא דרכך להצליח").
ואז אומנם -ולאחר 12 שנות ברהמן (אין ספור שנות אדם) - נחלץ ברהמה לפתע פתאום ומצא עצמו לצד אביו מולידו וישנו.
בחוצפתו יהירותו ובורותו היכה ברהמה בידו את וישנו, "מי אתה שמאז לישון כאן לידי גם כשאתה רואה אותי ..האינך יודע מי אני??"
חמתו של וישנו בערה בו אך בו בעת עצר בעצמו ובשלווה ענה : "ברהמה אתה בני, נולדת ממני, אני הוא אביך! הלוטוס ממנו נולדת צמח מטבורי, אך אין דבר, המאיה (אשליית העולם הנראה), היא המבלבלת אותך"
אבל ברהמה במקום להודות הכה בשנית את וישנו, ולכך וישנו לא מוכן היה להסכים. קרב קוסמי אימתני ונורא החל בין השניים, האב ובנו הסורר. קרב שהחל כאנושי הפך לקרב בין כוחות על, ברהמה על הברבור הלבן שלו ווישנו על גבי הנשר. האלים כולם הגיעו לחזות בקרב, אולם ככל שהוא נמשך עלתה הדאגה, שכן להבות הקרבות החלו לכלות את כל היקומים.
או אז ומשום מקום הופיע עמוד אדיר מיימדים - לנגה עצום. הופיע משום מקום והתנשא עד לשום מקום. ללא שורש וראשית וללא רף וסיום. עמוד אש ואור אשר לעומתו האפוקליפסה וכלי הנשק השמיימים של האב ובנו נראו כמו ניצוצות דלים וחיוורים. הקרב נעצר באחת!
"מה זה?" שאל ברהמה, "הוא מעבר לי ענה ווישנו.
"אתה ברהמה גש ומצא את ראשו ואני אחפש את שורשו," אמר וישנו לברהמה.
וישנו הפך עצמו לחזיר מוזהב התחפר אל תוך הקרקע בנסיון למצוא את שורש הלנגה עצום המיימדים. ברהמה הפך עצמו שוב לברבור ועף מעלה במהירות האור כדי למצוא את ראשו של העמוד.
יותר מאשר יכול יהיה אף לדמיין התחפר וישנו בדמות החזיר וככול שרק ניתן לדמיין עף מעלה ברהמה בדמות הברבור, אך אף אחד מהם לא הצליח אף להתקרב למחוז חפצו. לא נראה סוף ללנגה העצום. וכך שניהם תשושים עד קץ חזרו לאזור שדה הקרב ממנו יצאו.
כאשר שיווה ראה אותם צפים ביהירותם, עלה בו צחוק, ומתוך ציניות מה שיחרר מעלי הקטקי שהיו על הזר שעל ראשו, והללו נפלו מטה זה לאחר זה, שנים על גבי שנים רבות מאין ספור נפלו ובסופו של דבר החלו ליפול על ברהמה עצמו.
ברהמה בדמות הברבור שאל: "שר הפרחים והעלים....מראשו של מי נופלים אתם מדוע אתם נופלים סקרן אני לגלות?"
ענו העלים: "ידידי, אנו נופלים מאז ומעולם ואיננו זוכרים מה הייתה ההתחלה ובכן כיצד תוכל להאמין אתה שיש ביכולתך למצוא את שיאו של העמוד וראשו?"
ברהמה שהיה עייף ומוטרד ברך את העלים השתחווה אליהם ולאחר מכן אמר להם כך: "חברים אנא עזרו לי...אנא אימרו לווישנו שזכיתי אני לראות את ראשו של העמוד ושאתם עצמכם עדים לכך" במצבי מצוקה השקר הוא מומלץ אף על ידי החכמים הזקנים חשב בליבו....
העלים מצאו את וישנו במצוקה ודכדוך עמוק וברהמה חייך.....
כאחרון הסריסים המתוודה על אי יכולתו אמר וישנו: "לא עלה בידי למצוא את שורשו של הלנגה..." ברהמה ענה לו ":אני מצאתי את ראשו של העמוד ועלים אלו הם עדיי" הוסיף..וישנו קד והשתחווה בפני ברהמה.
כששכב על העפר תחת רגליו, נשמע לפתע צליל אדיר שהדהד לכל עבר. קול רעמים שנראה היה כאילו עומדים לנפץ את העולם כולו.
שיווה עצמו פסע מתוך העמוד. נישא וגבוה יותר מהעמוד עצמו היה. זוהר כמיליוני שמשות, פראי, יוגי פרוע שער. נעמד לפני האלים המבועתים חמוש בקשת ובקלשון, לבוש בעור הנמר, נחשים סביב גופו, נראה היה כאילו עומד הוא לבלוע את היקום באמצעות מיליוני פיותיו, כאשר צליל ה AUM אודו מהדהד בגרונו הכחול.
מתוך עינו השלישית צץ *בהירווה.
(בהירוווה או קאלה-בהירווה הוא התגלמות עוצמתית במיוחד של שיווה המקושרת לרוב בקרב המאמינים השיוויסטים להכחדות או לכוחו המאיין של שיווה. הוא קרוי גם דאנדאפאני (דאנדא כמו ההאסאנה – מקל), שכן תפקידו הוא להעניש את החוטאים כמו כאן בדיוק בסיפור.)
בהירווה כרע ברך בפני שיווה, "צווה עלי אדון עצום!".
"הנה הוא ברהמה" – ענה שיווה – "אל הבריאה הראשון בכל , עבוד אותו בחרבך.." בשאגה עצומה הצמיד בהוורה את החרב לראשו החמישי של ברהמה (לברהמה חמישה ראשים), הראש ששיקר לוישנו בעודו אוחז בציצת שערותיו. ברהמה יילל, הזיע מכף רגל ועד ראש רעד כולו ונפל ביבבה לרגליו של בהוורה.
ידו של בהיוורה הונפה על מנת לכרות את ראשו של ברהמה אולם אז קרע וישנו ארצה לרגליו של שיווה. "אדוני הענקת לו חמישה ראשים בחסדך העצום זוהי העבירה הראשונה שלו בלבד.. אנא חוס עליו"
שיווה ברך את וישנו ואמר: "אתה וישנו, אמרת את האמת אף כי גם אתה כמותו רצית להיות אדון העולם והדברים, מעתה תזכה לסגידה כמותי. אולם שקרן זה (ברהמה), לא יזכה עוד לסגידה כלל, לא יהיה לו כל מקדש או מקום פולחן משלו בשום מקום!"
בהיוורה שחרר את ברהמה, וברהמה המיוסר השתטח ארצה בפני שיווה: " אדוני, צנוע ועניו אני עתה אנא ברך אותי..." התחנן.
שיווה בחסדו העצום ובתובנתו ענה לו: "היקום נהרס ללא חשש ממלך, שלוט בעולם מעתה ברהמה, והיה אדון הקורבנות"
באותו היום וישנו וברהמה סגדו לראשונה לשיווה ומאז ביום ירח מסויים בכל שנה נסגד שיווה הן כלינגה והן כמורטי.
סוף.
מעניין לראות כי כבר בתחילתו של המיתוס ישנה דיאלקטיקה מוקדמת בשאלה מיהו הראשון מבין ברהמה ווישנו. לא מדובר רק בקרב או בתחרות סמויה מי ימצא את שורשו וראשו של הלינגה אלא בעצם השאלה מי ברא את מי, מי הוא המקור ומי התוצאה. ברהמה שתפקידו בסופו של יום הוא בעולם בלבד ולא מחוצה לו הוא בור למעשה, נולד מוישנו ומייד בארוגנטיות אין קץ מעוניין להשתלט לגבור על אביו.
ישנה פה אמירה ברורה -כך נראה- על המודעות המוגבלת של מי שאמור להיות ולחיות בגבולות העולם הנראה "מאיה" כפי שמייד מציין וישנו בתחילת הסיפור כאשר הוא מסביר לברהמה שהטעות שלו אינה אשמתו כי עם מוטבעת במוגבלותו בכך שנולד אל תוך האשליה.
וישנו לעומתו -כאשר מופיע הלנגה- מייד אומר "אינני יודע זאת הוא מעבר לי" הוא אומנם רוצה לדעת ולברר מה הדבר אך נראה שהוא מכיר בכך שהדבר יהיה אשר יהיה, הוא מעבר למוכר, מעבר להבנתו וזו הסיבה לרצונו להבין. זאת כאמור ולעומת ברהמה שהמוטיבציה אצלו היא לנצח, בארוגנטיות שבלהוכיח את כוחו בפני וישנו. אולם ברהמה למד את השיעור הייטב, שכן כאשר הרישים מגיעים אליו כדי לברר את הסוגייה המטאפיסית העמוקה והראשונית מי הוא האל הבכיר ברהמה ללא היסוס רב מכריז על שיווה (רודרה) כאחד.
שיווה ייחודי במיתוס שכאן (הלקוח כמובן משיווה פוראנה המעניק ומייחס לשיווה את מעמד העל המוחלט). הוא הן לנגה והן מורטי. מורטי שכן הוא מתגלם בהתגלמויות אנושיות או לכל הפחות כאלו שיכולות להיות מובנות נראות ומעובדות על ידי בני אנוש כפי שראינו. ובו בעת כלנגה (ללא התייחסות להקשר הסימבולי המורכב כרגע). לנגה מציין את היותו טרנסצנדנטי, חסר דמות חסר גבולות מעבר לנתפש, שלא ניתן כלל למצוא לא את ראשו ולא את מקורו, לא מה מקורו ולא מה שיאו האינסופי.
וישנו שולח את ברהמה לחפש את ראשו של לנגה ויוצא בעצמו לחפש את שורשו. מדוע הבחירה הזו דווקא, מדוע ברהמה נשלח מעלה ווישנו בוחר לגשת אל המקור? האם ברהמה שאל את עצמו? האם זו מלכתחילה הייתה גם העדפתו הטבעית? האם יש הבדל מבחינתו בין החיפוש אחר שורש הדבר לבין החיפוש אחר גבולות הדבר? מרגיש לנו -אולי- שאומנם כן. כאשר אנחנו מתרגלים למשל, מהו החיפוש אחר שורש הדבר לעומת החיפוש אחר גבולות הדבר?
במובן מסוים השורש דורש הסבר! כך ובאופן זה וישנו עצמו ביחס לברהמה הוא שורשו, ברהמה צמח מתוך וישנו בתהליך מוזר וחסר כל הסבר והגיון, נוצר כאן ארוע מכונן שונה נוצר דבר מתוך דבר אחר. לעומת זאת חיפוש הגבולות הוא הבנת הדבר מתוך עצמו מה גודלו לאן הוא מגיע איך הוא משתרע אנחנו מבינים את הדבר אך לא מעבר לו נשארים בגבולות הקיים – כפי שברהמה נותר בגבולות העולם כאן.
מעניין שבמסורת הטרי-מורטי זו שאינה מייחסת לשיווה בהכרח גם את היותו לנגה אלא מעניקה מאין חלוקה דיכוטומית לשלושתם דווקא, שם ברהמה הוא הבורא ווישנו הוא המתחזק.
לסיכום הסיפור מעוניין לייצר כך נראה לי הבחנה עקרונית. להצביע על מה שמעבר. לנגה אינו שיווה לנגה הוא יצוג , שכזה הוא עודנו נראה, עדין נתפס עם כי לא מובן. שיווה הוא ישות בלתי נתפשת כולית. בטאטנטרה השיוויסטית זהו ה DIVINE הכל כוליות הבלתי נתפשת זו שכולנו השתקפויות מושלמות שלה אך חלקיות ומצומצמות. שיווה בסיפור בוקע מתוך הלנגה, גדול ממנה יש כאן ערוב של המעבר ללנגה אך המוגשם בעולם. זוהי פרדוקסליות בדימוי שכן מצד אחד שיווה עצום מהלנגה אולם מאידך הוא מואנש כדמות ולכן מורטי. אך בפועל הוא מעבר לזה ומעבר לזה.
Comments